בולטנסקי

החלטה

לפני בקשת התובעת למינוי מומחה רפואי בתחום השיקום.

מדובר בתביעה על פי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975. התובעת, ילידת שנת 1966, נפגעה בתאונת דרכים ביום 21.2.2008 ובין היתר סבלה משבר מרוסק של עצם העקב ברגל ימין. התאונה הוכרה על ידי המוסד לביטוח לאומי כתאונת עבודה וועדה רפואית לעררים של המל"ל קבעה כי נותרה לתובעת נכות צמיתה בשיעור משוקלל של 28%, כאשר 20% מתוכם מהווים נכות אורטופדית בגין הגבלת תנועות מכאיבה בפרקי כף רגל ימין עם דפורמציה וכאבים ו- 10% נכות בשל צלקת ניתוחית סביב העקב. עוד קבעה הוועדה כי התובעת עובדת ועל כן אין מקום להפעלת תקנה 15.

התובעת טוענת, בבקשה ובתצהיר התומך בה, כי עובר לתאונה היא עבדה כמורה בשני מקומות עבודה – בכפר הנוער ויצ"ו ובדרור בתי חינוך, כאשר בהכשרתה היא בעלת תואר ראשון במדעי החברה ותקשורת ובעלת רישיון הוראה ממשרד החינוך. עצם טיבה של עבודתה כמורה, דורש עמידה ממושכת בכיתה במשך שעות רבות ומעבר רגלי בין כיתות הלימוד השונות, אשר מצריך עליה וירידה בגרמי מדרגות רבים וכן נהיגה ממושכת בין בתי הספר בהם היא מלמדת. התובעת טוענת כי בעקבות התאונה היא מוגבלת בעמידה ובהליכה ממושכת, מתקשה בנהיגה אשר דורשת שימוש ברגל ימין הפגועה ומתקשה בפעולות תחזוקת הבית. התובעת מתגוררת בבית בן שתי קומות כאשר חדרי הרחצה והשינה ממוקמים בקומה השניה, דבר שהקשה עליה בתקופה שלאחר הפגיעה ואף כיום וככל הנראה היא תאלץ לבצע שינויים בבית או לשנות מקום מגורים. התובעת טוענת כי חייה השתנו מהותית ומהיותה עצמאית הפכה לתלויה בעזרת הזולת. התובעת טוענת כי היא אמנם שבה לעבודתה הקודמת, אך זאת בשל ההכרח להתפרנס למחייתה ועל מנת לצאת מן הבית ולנהל אורח חיים עצמאי. יחד עם זאת, התובעת איננה יודעת כמה זמן תוכל עוד להמשיך לעבוד בעבודה זאת ובשלב כזה או אחר היא תאלץ לעבור שיקום מקצועי ולהתאים את עצמה לסוג עבודה חדש. כיום, בהמלצת רופא שיקומי, התובעת החלה להתאמן במכון כושר בביצוע תרגילים המותאמים לה שמטרתם דחיית הניוון הצפוי ברגלה כתוצאה מהפגיעה והקלה על כאביה.

התובעת צרפה לבקשתה מכתב מיום 9.12.11 של מומחה לשיקום אורטופדי – פרופ' אלי איסקוב, המופנה לרופא המטפל, ובו תיאור תלונותיה של התובעת ופציעתה בתאונה, תוצאות בדיקתה וסיכום ולפיו, בין היתר, "נזק מסוג זה למפרק יגרום עד מהרה להתפתחות שינויים ניווניים במפרק, להגבלה בתנועה ולכאב מקומי בעת עמידה והליכה". עוד צוין שם כי משקלה הגבוה של התובעת ועבודתה הכרוכה בעמידה ממושכת, "עשויים להחיש התפתחות שינויים ניווניים במפרק הסב-לטרלי והחמרת כאביה". המכתב כולל גם המלצות בתחום העבודה, התאמת הרכב, התאמת הדיור, העזרה והטיפולים להם תיזדקק התובעת.

הנתבעת מתנגדת לבקשה. לטענתה, מדובר בתאונה שארעה לפני למעלה מארבע שנים, כאשר התובעת שבה לעבודתה, לאחר תקופת אי כושר, ללא שינוי בהיקף העבודה וללא תנאים אחרים. כל טענותיה של התובעת בבקשה הן בגדר טענות לכאב וסבל ואינן מצדיקות מינוי מומחה שיקומי. התובעת הוכיחה בחלוף יותר מ- 4 שנים כי היא מנהלת אורח חיים עצמאי ואיננה זקוקה לצרכים שיקומיים. התובעת אף הצהירה כי היא משתתפת בחוגי אימון גופני והחלה להתאמן בחדר כושר. מכתבו של פרופ' איסקוב עליו נסמכת התובעת, הינו חוות דעת רפואית מטעם התובעת שהוזמנה על ידה ואין להגישה בתביעות לפי חוק הפיצויים. פרט לחוות דעת זו אין כל תיעוד שהוא על טיפול כלשהו בתחום השיקומי שניתן לתובעת או על פנייה לרופאים שיקומיים בקופת החולים ובוודאי שאין תיעוד על רצף טיפולי. על פי קביעת המוסד לביטוח לאומי, אין מקום להפעלת תקנה 15, שעניינה נכות תפקודית. התובעת גם לא פנתה למל"ל בבקשה להחמרה, דבר המעיד על כך שאין צורך שיקומי.

דיון והכרעה

שמיעת טענות הצדדים ועיון במסמכים, הביאוני למסקנה כי דין הבקשה להידחות.

הכלל הוא, שבמקרים הרגילים אין למנות מומחה שיקומי כעניין שבשגרה. השאלה אם ומתי למנות מומחה לשיקום, צריכה להיות מוכרעת על פי הנסיבות. כך, למשל, ימונה מומחה שיקומי בנכויות קשות רב מערכתיות, כשרק התייחסות אל הנכויות והמגבלות כמכלול אחד, יוכל לתת תמונה הולמת של השפעת התאונה על התובע (ראה: א. ריבלין, תאונת הדרכים תחולת החוק, סדרי דין וחישוב פיצויים, מהדורה רביעית עמ' 678-680).

סבורני כי המקרה שלפנינו אינו נמנה על אותם מקרים בלתי רגילים המצדיקים מינוי מומחה שיקומי, וכי בנסיבות העניין אין צורך במומחה שיקומי על מנת לבחון האם נכותה התפקודית של התובעת שונה מנכותה הרפואית, כפי שזו נקבעה על פי דין.

תלונותיה של התובעת על הקושי התפקודי הנובע מנכותה הרפואית הצמיתה בגין התאונה, הועלו על ידה כבר בפני הועדה הרפואית לעררים של המוסד לביטוח לאומי, שם היא טענה כי היא סובלת מכאבים ברגל ימין ומצליעה, כאבים מקימה להליכה ולשכיבה וכי היא מורה במקצועה ואינה יכולה לעמוד באופן ממושך על הרגליים, מתקשה בעליה ובירידה במדרגות וסובלת מכאבים בצלעות.

פגיעתה של התובעת, כפי שזו מתוארת בין היתר בתצהיר התומך בבקשה, איננה פגיעה רב מערכתית או מורכבת הדורשת מינוי מומחה שיקומי ש"יתרגם" את הנכות הרפואית לתמונה אחת כוללת בהיבט התפקודי. מדובר בפגיעה ממוקדת יחסית, שתוארה באופן ברור כבר בממצאי הועדה הרפואית של המל"ל, ובהתחשב במקצועה ובעבודתה של התובעת כמורה וכן בשאר הנתונים האישיים עליהם הצהירה, סבורני כי ניתן יהיה לגזור את שיעור הנכות התפקודית שנגרמה לתובעת מתוך הראיות שיונחו לפני בית המשפט, בלא שתידרש לשם כך חוות דעת בתחום השיקומי.

זאת ועוד, התובעת, כאמור, שבה לעבודתה כבר בתום תקופות אי הכושר שנקבעו לה, ועקב כך החליטה הועדה הרפואית לעררים כי אין להפעיל את תקנה 15. התובעת לא הציגה כל תיעוד רפואי המעיד על כך שבכל אותן שנים שחלפו מאז התאונה ומאז שבה לעבודתה, היא פנתה בפנייה כלשהי שעניינה צרכיה השיקומיים. המכתב של המומחה השיקומי עליו נסמכת התובעת, שכמוהו כחוות דעת רפואית מטעם התובעת, נכתב רק ביום 9.12.11 וגם בו לא תועד כל טיפול או פנייה בתחום השיקומי מאז שבה התובעת לעבודתה בחודש ספטמבר 2008. יצוין כי מכתב זה כולל בחובו קביעות באשר להחמרה הרפואית שעוד צפויה לתובעת בעתיד, בלא שהתובעת פנתה למל"ל בעניין ובלא שביקשה לסתור את ממצאי המל"ל בדבר נכותה הרפואית הצמיתה.

על יסוד האמור לעיל, הבקשה נדחית.

ניתנה היום, א' סיון תשע"ב, 22 מאי 2012, בהעדר הצדדים.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: