(בולט) לידיה ואח' נ' משרד הפנים

החלטה

כללי

1.העותרת היא אזרחית מולדובה והעותר הוא אזרח ישראל. הם התחתנו במולדובה ביום 07.03.09. לאחר נישואיהם, הגיש העותר למשיבים בקשה למתן אזרחות ישראלית לעותרת, בהיותה אשת אזרח ישראלי. בעקבות זאת, בתאריך 17.06.09, הוזמנה העותרת לישראל באשרת כניסה. בתאריך 26.11.09, נכנסה העותרת לישראל באשרה ב/2, ובתאריך 06.12.09 קיבלה העותרת אשרה ב/1 ל- 6 חודשים, והעותרים הופנו ללשכת הקשר.

2.ביום 22.06.10 נערך לעותרים ראיון בלשכה למרשם האוכלוסין באשקלון ובתאריך 28.06.10 הודיעו המשיבים לעותרים כי ההליך המדורג לבחינת הבקשה להעניק לעותרת אזרחות ישראלית מתוקף נישואיה לאזרח ישראלי מופסק ועל העותרת לעזוב את הארץ בתוך 14 יום, שכן "..על פי הראיון אינכם מקיימים משק בית משותף או חיים משותפים הנהוגים בין בני זוג והקשר מתמצא (כך במקור) במפגשים ספורים במהלך החודש ובמרכז חיים נפרד.. ".

3.על החלטה זו הגישו העותרים, בחודש אוגוסט 2010, עתירה לבית משפט זה - עתמ 14731-08-10 (להלן:"העתירה הראשונה"), בה טענו בין היתר שלא נערך להם שימוע ראוי. בדיון המקדמי בעתירה, קיבלו הצדדים את המלצת בית המשפט, המשיבים הצהירו שיערכו לעותרים שימוע נוסף בתוך 60 יום והעותרים מחקו את העתירה.

4.בסופו של דבר, נערך לעותרים שימוע רק ביום 16.05.11, לאחריו הודיעו להם כי בקשתם סורבה, על יסוד הרושם של המשיבים שקשר הנישואין שלהם איננו כן ואמיתי.

5.על החלטה זו הגישו העותרים את העתירה שכאן, בה חזרו על טענותיהם בעתירה הראשונה והוסיפו כי החלטת המשיבים לדחות את בקשתם – שגויה, כי המשיבים לא ערכו לעותרים שימוע כהמלצת בית המשפט, לא ערכו כל בדיקה לבחינת כנות הקשר בין העותרים והתבססו בהחלטתם על עובדות שאינן רלוונטיות. הם ביקשו לבטל את החלטת המשיבים ולהורות להם להעניק לעותרת אזרחות ישראלית, או להעניק לה אשרת ישיבה בישראל עד למיצוי ההליכים המשפטיים והמנהליים בעניינה.

6.המשיבים ביקשו לדחות את העתירה על הסף ולגופה. לטענתם, העותרים פעלו בחוסר ניקיון כפיים בכך שלא ציינו בעתירתם את עובדת שהייתה הבלתי חוקית של העותרת בארץ, בעבר, ונסיבות גירושה מישראל. כן טענו, שמתן רישיון ישיבה בישראל והענקת אזרחות ישראלית לבן זוג של אזרח ישראלי נתונים לשיקול דעתו של שר הפנים וכי במקרה זה בקשת העותרים נבחנה ונמצא כי הם אינם מקיימים משק בית משותף וחיים משותפים, כנהוג בין בני זוג נשואים, והדבר הצדיק את הסירוב לבקשתם. לסיכום טענו המשיבים, שהם פעלו כדין ובסבירות ושאין להתערב בהחלטתם.

דיון והכרעה

1.העותרים מציינים בעתירתם כי היא המשכה של העתירה הראשונה. בפרק העובדתי של העתירה הם מתייחסים רק לעובדות שהתרחשו מאז הודעת הצדדים לבית המשפט בעתירה הראשונה על ההסכמה אליה הגיעו, ואילך. העובדות המתייחסות לתקופה שקדמה להגשת העתירה הראשונה, הרלוונטיות לבחינת ההחלטה הראשונה של המשיבים - החשובה גם להכרעה בעתירה זו, מפורטות בעתירה הראשונה.

2.בעתירה הראשונה, בפרק שכותרתו "הרקע העובדתי" ו"נסיבותיה של העותרת עד לנישואיה לבעלה", מציינים העותרים שהעותרת הגיעה לישראל ב 25.7.02 עם אישור שהיה ועבודה למשך חודש ימים. אשרות השהייה והעבודה של העותרת הוארכו מעת לעת ובשנת 2005 העותרת עבדה באשקלון והכירה את העותר. לאחר מכן מציינים העותרים – בסעיף 15.9 – את הדברים הבאים: "ביום 28.2.08 לא נמצא שיבוץ הולם לעותרת לעבודה, ועל כן הורתה המשיבה 2 על גירושה ומשכך נאלצה העותרת לעזוב את הארץ...".

מסתבר, שהעובדות כהווייתן – שונות. אכן, בתאריך 25.7.02 העותרת נכנסה לישראל באשרת עבודה ב/1 בתחום הסיעוד, שהוארכה על ידי המשיבים. בתאריך 23.6.05 העותרת עבדה אצל מעסיק מסוים באשקלון, שהאשרה שלה התייחסה לטיפול בו, וכעבור מספר חודשים היא עברה למעסיקה אחרת באשקלון, על יסוד אשרת עבודה שהתייחסה למעסיקה זו ושתוקפה היה עד 13.1.07. אלא, שבתאריך 11.7.06 מעסיקתה של העותרת נפטרה ובתאריך 13.1.07 האשרות של העותרת פקעו. למרות זאת, המשיכה העותרת לשהות בישראל, באופן בלתי חוקי. בתאריך 27.2.08 שוטרי משטרת ההגירה עצרו את העותרת, העובדות הנוגעות לשהייתה הבלתי חוקית בארץ התבהרו, וביום 28.2.08 היא גורשה מהארץ והוצא נגדה צו האוסר עליה לשוב לארץ כל עוד צו ההרחקה שלה לא בוטל.

3.לא יכול להיות חולק שבנסיבות ענייננו - כשדחיית בקשת העותרים מנומקת בכך שקשר הנישואין שלהם איננו כן וטענת המשיבים היא שמעשה הנישואין של העותרים בא רק כדי לאפשר לעותרת לקבל אזרחות ישראלית - יש חשיבות לעובדה שבעבר העותרת שהתה בארץ שלא כחוק במשך למעלה משנה, גורשה וניתן צו האוסר עליה לשוב לארץ. ברור גם, שעובדות אלה היו בידיעת העותרים ולפחות בידיעת העותרת ואי איזכורן בכתב העתירה איננו מקרי. התנהלות זו נגועה בחוסר נקיון כפיים וחוסר תום לב היכולים כשלעצמם להצדיק דחיית עתירה.

"כלל ידוע ומנחה משנים מדגיש וחוזר ומדגיש, שבית המשפט הגבוה לצדק, המתבקש להושיט לבעל דין סעד מן הצדק, יושיט את הסעד רק למי שראוי לכך. עותר, אשר חוטא בהעלמת עובדות חשובות מכתב עתירתו, אינו נוהג בתום-לב. עתירתו מוכתמת באי-ניקיון כפיים, ועל-כן לא יזכה לכל סעד של צדק, אפילו היו עמו טעמים, הראויים להישמע לגופו של עניין". - בג"צ 291/81 חברת האני מיסטר די בע"מ נ' מנהל המכס והבלו ואח' פ"ד לו(4) 53. 56. (וראה גם בג"צ 6010/07 חאג' יחיא מהא ואח' נ' הלשכה האזורית למנהל אוכלוסין נתניה ואח' – פורסם בנבו ובג"צ 421/86 יוסף אשכנזי נ' שר התחבורה - פ"ד מא(1) 409, 410)

4.על רקע רגישות נושא העתירה וחשיבותה הרבה לעותרים, אינני סבור שמוצדק לדחות את העתירה על הסף.

5.נישואין של מי שאיננו אזרח ישראלי, לישראלי, אינם מקנים, כשלעצמם, אזרחות ישראלית. הדבר נתון לשיקול דעתו של שר הפנים. כנות הנישואין, וקיום חיים משותפים בין הזר והישראלי שנישאו, הם עניינים רלוונטיים ולגיטימיים לבחינת בקשה להענקת אזרחות ישראלית מכח נישואים. הדברים ברורים ומושרשים זה מכבר בפסיקה ואין צורך להאריך בהם. (ראה: בג"ץ 754/83 רנקין ואח' נ' שר הפנים ואח', פ"ד לח (4), 113. בגץ 1173/07 אנדרי יון ועליזה קליין נ' משרד הפנים – פורסם בנבו).

השאלות שעל הפרק הן איפוא, האם על רקע הנתונים שהיו בידי המשיבים, המסקנה שהסיקו על כנות קשר הנישואין של העותרים, סבירה, והאם החלטתם לסרב לבקשת העותרים, על רקע מסקנתם כאמור, סבירה.

6.נזכיר, שלעותרים נערך "שימוע" ביום 22.6.10 (להלן:"השימוע הראשון"), לאחריו החליטו המשיבים לדחות את בקשתם (להלן:"ההחלטה הראשונה"). לאחר מכן, על רקע טענת העותרים שלא נערך להם שימוע ראוי ולא ניתנה להם הזדמנות להציג את טענותיהם וראיותיהם, ובהמלצת בית המשפט במסגרת הדיון בעתירה הראשונה, נערך להם שימוע נוסף ביום 16.5.11 (להלן:"השימוע השני"), לאחריו נותרו המשיבים בעמדתם הדוחה את בקשת העותרים (להלן:"ההחלטה השניה").

בעיני, ההחלטה הראשונה היא העיקרית והבחינה צריכה להתמקד בה. אם יקבע שהיא בלתי סבירה, ממילא גם דין ההחלטה השניה, הנובעת ממנה, להתבטל. אם יקבע שהיא סבירה, יהיה מקום לבחון האם במסגרת השימוע השני עלו ראיות או טענות חדשות שיש בהן לשנות את ההחלטה הראשונה. בהתאם לממצא, תיקבע תוצאת העתירה.

7.הנתונים הבאים אינם שנויים במחלוקת: