בולוס נ' פרקליטות מחוז תל אביב מיסוי וכלכלה

החלטה

בקשה לביטול זמני של צו עיכוב יציאה מן הארץ. משך הביטול המבוקש – 3 ימים.

רקע ומחלוקות

1. המבקש נעצר בחשד לעבירות כלכליות באופיין על חוק ניירות ערך התשכ"ח – 1968 [הטעיית משקיעים ועוד] וחוק העונשין התשל"ז – 1977 [קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, גניבה על ידי מנהל ועוד], הכל בהקשר לעסקיהן של בולוס גד תיירות ומלונאות בע"מ, בולוס גד בע"מ ובולוס אחזקות והשקעות [1978] בע"מ [להלן – "אשכול בולוס"].

2. המבקש שימש בזמנים הרלוונטים כמנכ"ל ו / או דירקטור בחברות של האשכול לרבות בחברות בת שלהן ובחלקן היה אף "בעל עניין" ו / או "בעל שליטה".

3. ביום 10.3.04 או בסמוך שוחרר המבקש לפי החלטת בית המשפט המחוזי שהקלה בתנאים שנקבעו על ידי הערכאה הראשונה. בהתאם להחלטת השחרור הפקיד המבקש נוסף על התחייבות עצמית בסך 1,000,000 ₪, ערבות בנקאית בסך 150,000 ₪ וכן ערבות צד ג' בסכום דומה. נגד המבקש הוצא אף צו עיכוב יציאה מן הארץ שעדיין עומד בעינו.

4. ביום 13.5.05, הגישה המשיבה נגד המבקש ואחרים כתב אישום רב אישומים המתברר בבית המשפט המחוזי בתל אביב. בשלב זה, טרם הסתיימה פרשת התביעה.

5. המבקש משוחרר אם כך בתנאים למעלה מ - 6 שנים ועד כה לא הפר את תנאי שחרורו. הוא אף לא ביקש ולא יצא את הארץ בתקופה זו.

6. כעת טוען המבקש כי הוא מוזמן לייעץ למפעל בירדן בתחום מומחיותו, שיש. לטענתו הפגישה בירדן הינה לצורך התקשרות חוזית עתידית ארוכת טווח. הזדמנות עסקית זו דרושה לו למבקש לצורך שיפור מצבו הכלכלי הירוד. המבקש הגיש מכתב מאת אגם – גרניט ושיש בינלאומי בע"מ מיום 20.7.10. במכתב המופנה אל המבקש, מתבקש הוא על ידי אגם לבדוק בירדן גושי שיש המיועדים לחיתוך לוחות בירדן, פגמים, מידות וכד' וכן להנחות את מפעל החיתוך בירדן. במכתב ניכר מאמץ להסביר כי נדרשת נוכחות פיסית של המבקש בירדן.

7. המבקש מדגיש את חיוניות הנסיעה לירדן נוכח מצבו הכלכלי. לטענתו אין במקרה שלו חשש להימלטות מן הדין: הוא לא הפר את תנאי שחרורו משך תקופה ארוכה, מדובר בנסיעה קצרה ומשפחתו נותרת בארץ. עוד מטעים הוא כי משפטו מתארך ומתמשך זמן רב שלא באשמתו וכעת אין מקום לדחות את בקשתו בנסיבות אלה, אף לא להתנות את ביטול הצו בערבויות כבדות ונוספות.

8. המדינה לעומתו אינה משוכנעת כי הנסיעה לירדן תיטיב אם בכלל את מצבו הכלכלי של המבקש ואף לא השתכנעה בחיוניות ובאמיתות צרכי הנסיעה. המדינה חוששת כי המבקש ינצל את הנסיעה לשם הימלטות מן הדין: המדינה מבססת את חששה על מקרים שנדונו בפסיקה בעבר, על חומרת כתב האישום, העונשים הכבדים להם צפוי המבקש אם יורשע, מה שמגביר את המוטיבציה להימלט מן הדין ובכלל, לטענתה המבחן הקובע הוא "קיומה של אפשרות סבירה או יסוד סביר לחשש כי יציאת נאשם מן הארץ יהיה בה כדי לסכל את ההליך הפלילי". היא מוסיפה כי כתב האישום עצמו מלמד על קשריו של המבקש בעולם הרחב ועל מידת תחכומו. המדינה אינה מתרשמת מעיתוי הגשת הבקשה. לטענתה, מוכחי ניסיון העבר כי נאשמים שיצאו מן הארץ באישור בית המשפט בשלבים המאוחרים של משפטם, הם גם אלו שהרפו את האמון שניתן בהם ונמלטו מן הדין.

דיון

חשש הימלטות מן הדין

9. אכן במידה שיורשע המבקש במיוחס לו בכתב האישום הוא צפוי לעונש מאסר משמעותי. לא ניתן לנבא מראש, אף לא במשוער, מהו משך תקופת המאסר, המדינה עצמה הפנתה לפסיקה מגוונת בה נידונו נאשמים מורשעים בעבירות זהות לתקופות של שנה עד 15 שנות מאסר. בחלק מן המקרים הוטלו קנסות כספיים כבדים.

10. אכן המיוחס למבקש בכתב האישום, מגלה תחכום מסוים אלא כיום אין לדעת האם בוצעו הפעולות ביוזמת המבקש עצמו או שהוא נתן הסכמתו כמנהל ובעל דבר באשכול החברות. מן הסתם יתבררו הדברים במהלך המשפט, שאינו קרוב לסוף פרשת התביעה.

11. אכן מכתב האישום אף ניתן ללמוד על עסקים בינלאומיים בעבר של החברות באשכול, במרכזן רכישת אוניות כביכול ואכן לא ניתן לשלול כי עדיין קיימים למבקש קשרים מסוגים שונים עם אנשי עסקים מן העולם ומן העבר.

12. צודקת המדינה אף בטענתה כי העובדה שעד כה, משך תקופה ארוכה, לא הפר המבקש את האמון שניתן בו, אינה כשלעצמה שוללת אפשרות שדווקא יפר את האמון, אם יבוטל הצו כבקשתו [ראו למשל ב"ש 1986/94, מ"י נ' עמר, פד"י מח [3], 133, 146].

13. וצודקת המדינה בטענה נוספת והיא כי כל שעליה להצביע, אם בכלל, הוא על קיומו של יסוד סביר לחשש כי בצאתו מן הארץ יסכל הנאשם את מהלך או את תוצאות ההליך הפלילי [שם].

14. ואולם, הלכה פסוקה היא [בש"פ 6654/93, בינקין נ' מ"י, פד"י מח [1] 290] כי לאור אופייה החוקתי של הזכות לצאת מהארץ, אפילו קיימות אפשרות סבירה או ודאות קרובה לכך שהנאשם לא יחזור לישראל למשפט, מן הראוי הוא לבחון אם לא קיימים אמצעים חמורים פחות מאיסור היציאה, כדי להבטיח את התייצבותו. איסור היציאה אינו האמצעי הראשון אלא האמצעי האחרון. על-כן, הטלת ערובה מתאימה אשר יש בה כדי להקטין את סיכויי האי-חזרה, עשויה לעתים להיות אמצעי מתאים אשר יש בו כדי להצדיק הימנעות מהטלת איסור יציאה.

15. וניתן לראות אף מקבוצת המקרים שהביאה המדינה עצמה, כי בתי משפט התירו יציאתם מן הארץ של נאשמים בפרשות לא פחות חמורות, אם כי התנו הדבר בערובות מתאימות. החשש המגולם במעשים המיוחסים למבקש בכתב האישום, אינו שונה מהחשש שעמד נגד עיני השופטים באותם מקרים. על כן לא הייתי גוזרת כלל כי בפרשות כגון זו בה מואשם המבקש, הכלל הוא כי לעולם קם חשש הימלטות מובנה הטורק בפניו של המבקש את דלתות היציאה מן הארץ.