בולוס נ' מדינת ישראל

החלטה

בפני בקשות לביטול החלטת קצין משטרה בדבר פסילת רשיון ואיסור שימוש רכב. ההחלטות ניתנה ביום 11.5.13, לאחר שלנהג הרכב נרשם דוח המייחס לו נהיגה בשכרות וזאת מכוח סירוב לבדיקת שכרות.

המבקשים עותרים לביטול ההחלטה מאחר ולטענתו, לא סירב לבדיקה, אלא שמהלך הבדיקה הופסק עקב תקלה, ובהמשך, עקב יחס מחפיר מצד השוטר שגרם לו להרגשה רעה, שהדרדרה עד לכדי צורך בהזקעת אמבולנס למקום ופינויו לבית החולים.

המבקש לא צירף תצהיר לבקשתו וכאשר הפניתי את תשומת לב הסנגור לעובדה זו, הוא טען כי הוא סבור שאין בכך צורך, והוא מסתמך על המסמך הרפואי

באשר לרשיון הנהיגה, קובע הדין כי בעת דיון בבקשה מעין זו, על בית המשפט לבחון שתי שאלות: האחת, האם קיים חומר ראיות לכאורה המבסס את אשמת המבקש בעבירה המיוחסת לו, וזאת להבדיל מהוכחת האשמה מעבר לכל ספק סביר; השניה, המשך נהיגתו של המבקש מסכנת את שלום הציבור ושאלה זו נבחנת הן בהתחשב בעברו התעבורתי של המבקש והן בנסיבות האירוע הספציפי.

עיינתי בנסיבות המקרה, ובשלב זה של הדיון נראה כי קיימות ראיות לכאורה.

ראשית, המבקש אישר בפני השוטרים שתיית שני בקבוקי בירה, ולדבריהם התנהגותו הצביעה על השפעת אלכוהול ועלה ממנו ריח "חזק מאוד" של אלכוהול. השוטר ציין בסיכום דוח המאפיינים כי התרשמותו היא בדבר השפעת אלכוהול "כבדה".

המבקש הסביר כי לא יכול היה לבצע את בדיקת הנשיפה עקב מצבו הרפואי. מהמסמכים הרפואיים עולה כי המבקש לא שיתף פעולה גם עם הרופאים סירב לבדיקה רפואית מעבר לא.ק.ג. סירב לאשפוז ועזב את בית החולים על דעת עצמו.

נסיבות אלה מצביעות על כך שהמבקש לא באמת חש ברע ובצורך להיבדק בידי מומחי רפואה, שאחרת לא היה מסרב לטיפול, ומתעורר חשד כי תלונותיו היו לצורך "אליבי" כנגד הסירוב לבדיקה.

עוד עולה מהחומר כי בבית החולים נדרש המבקש לעבור בדיקת דם, אולם סרב לכך.

הסנגור טען בדיון כי משמעות הסירוב לא הוסברה כנדרש למבקש. אינני רואה מקום להיכנס לשאלה זו בשלב זה של הדיון בו די בקיומן של ראיות לכאורה כאמור. יתרה מכך, טענותיו של המבקש לא פורטו, לא נתמכו בתצהיר והסנגור וויתר על אפשרות זו במפורש לאחר שהועמד על כך שהדבר נחוץ לדעתי.

הנהיגה בשכרות הינה עבירה מסוכנת, ואין צורך להכביר על כך במילים. סבורני כי די במסוכנות העולה מעבירה זו כדי להקים חזקת מסוכנות המצדיקה פסילה מנהלית, וזאת לעומת עבירות חמורות פחות. אולם מעבר לעבירה דנן אין להתעלם כי לחובת המבקש 42 עבירות קודמות, לרבות עבירה דומה קודמת משנת 2009, בגינה הושת עליו מאסר מותנה בשנת 2011, ואחריות לתאונת דרכים בשנת 1994.

אשר על כן, לא מצאתי מקום להתערב בהחלטת הקצין בעניין הפסילה המנהלית.

באשר לרכב, הרי שעל פי סעיף 57ב(ב) בית המשפט יבטל את הודעת איסור השימוש באם נוכח כי התקיים אחד מאלה:

1. הרכב נלקח מבעליו בלי ידיעתו ובלי הסכמתו.

2.מי שנהג ברכב פעל בניגוד להוראותיו של בעל הרכב, ובעל הרכב עשה כל שביכולתו כדי למנוע את העבירה כאמור בסעיף 57א(א).

נסיבות אלה אינן מתקיימות במקרה דנן בו נמסר הרכב למבקש בידי אימו, בהסכמתה ולא פורטה כל פעולה מיוחדת למניעת העבירה. החוק נועד להגביר את הפיקוח של בעלי הרכב על השימוש בו: "רכב הוא כמו כלי נשק ומי שמוסר אותו לשימוש האחר צריך לוודא שמדובר באדם נורמטיבי שאינו נוהג בפסילת רישיון או בשכרות וכדומה... השבתת רכבים תביא לכך שנהגים יהיו יותר מודעים לאופן נהיגתם והורים ובעלי רכבים יתנו יותר תשומת לב והקפדה לאופן בו ילדיהם או אנשים להם נמסר הרכב, נוהגים ברכבם" (הצעת חוק לתיקון פקודת התעבורה (השבתת רכב בשל עבירות חמורות), התשס"ד – 2004, הצעות חוק תשס"ד 63).

אין ספק כי השבתת רכב השייך לאדם בגין עבירה שביצע אחר מעוררת קשיים, אולם כפי שקבע בית המשפט העליון המחוקק איזן במקרה זה בין הצורך להילחם בתאונות הדרכים ובנהיגה העבריינית לבין הפגיעה בזכות הקניין, וקבע הנחיות וסייגים למקרים בהם ייעשה שימוש בסמכות זו, וראו לעניין זה רע"פ 1286/11 יעקב אמברם נ' מדינת ישראל.

הסנגור הוסיף וטען לנסיבות הומניטריות המצדיקות קבלת הבקשה, אולם לא מצאתי לנכון לקבל טענתו. ראשית, המדובר בנסיבות שהיו ידועות היטב למבקש בטרם החליט לנהוג כפי שנהג ולשתות אלכוהול בטרם נהיגה. המבקש לא התחשב בצרכיה של אימו, ואין מקום כי בית המשפט יתחשב בה מעבר לדאגתו של בנה כלפיה. שנית, ככל שמדובר במי שכבר הורשע בעבירה דומה, סבורני כי חובת הזהירות שהייתה על האם הינה גבוהה יותר, ואם ראתה לנכון לאפשר לבנה לנהוג ברכב, נטלה סיכון כי אירוע מעין זה יתרחש, לרבות סיכון של השבתת הרכב.

אשר על כן, אני דוחה את הבקשה גם בעניין זה.