בולדירב נ' בנקובסקי

פסק דין

תביעה לתשלום סכום של 30,000 ₪.

לטענת התובעת, בתאריך 21.11.08 פנה אליה הנתבע וביקש ממנה הלוואה על סך 30,000 ₪. התובעת שהכירה את הנתבע כאדם אמיד ובעל נכסים הסכימה והלוותה לו 30,000 ₪. ההלוואה ניתנה בהמחאה לפקודת הנתבע. הנתבע אישר במסמך כתוב כי קיבל מהתובעת סכום של 30,000 ₪. הנתבע התחייב בכתב להשיב את הכסף תוך 14 יום, דהיינו עד ליום 5.12.08, ללא ריבית והצמדה. הנתבע לא עמד בהתחייבותו ולא שילם דבר לתובעת על חשבון חובו. התובעת פנתה לנתבע פעמים רבות וביקשה כי יחזיר לה את סכום ההלוואה אך הושבה ריקם. בכל פעם הבטיח הנתבע כי ישלם את חובו תוך ימים ספורים.

סבורה התובעת כי הנתבע, איש עסקים מצליח, ניצל את תמימותה.

לטענת הנתבע, מעולם לא פנה לתובעת ולא ביקש ממנה הלוואה.

לנתבע היה קשר עם אמה של התובעת. הנתבע ואמה של התובעת הסכימו כי האם תשקיע כספים בשוק ההון באמצעות הנתבע, באופן שהאם תעביר לנתבע כספים והוא ישקיעם עבורה על פי ניסיונו בשוק ההון. הובהר לאם, כי פרק הזמן המינימאלי להשקעה הוא שלושה חודשים. אמה של התובעת הותירה את הנושא לשיקול דעתו של הנתבע שכן אינה מבינה בתחום.

מכוח הסכמה זו, מסרה אמה של התובעת לנתבע המחאה משוכה מחשבון התובעת, על סך 30,000 ₪. הנתבע קיבל את הסכום והשקיע את הכספים על פי שיקול דעתו ביחד עם כספים אחרים נוספים אותם השקיע. בידי הנתבע מצוי, כך נטען, תיעוד מלא בדבר ביצוע ההשקעות והוא יציגו ככל שיידרש. לאחר כחודש ימים, בקשה אמה של התובעת לקבל את סכום ההשקעה בחזרה בדחיפות. הנתבע הפציר באם לבל תדרוש את הכספים כי תיק ההשקעות נמצא בהפסד. הנתבע לא היה מסוגל באותו שלב להשיב לאמה של התובעת את מלוא סכום השקעתה בתיק. לאור התעקשותה של האם, לא נותר לנתבע, אלא להשקיע כספים ממקורותיו האישיים, במקום השקעתה של האם, ולהשיב לה את שוויו של התיק במועד דרישתה לפי שוויו אותה עת.

בהתאם, השיב הנתבע לתובעת סכום של 20,000 ₪ במזומן. לאור דרישת הפירעון המוקדם, בשל היות תיק ההשקעות בהפסד, ספגה אמה של התובעת הפסד בשיעור של כ-30% דהיינו 10,000 ₪. אשר למסמך שצורף לכתב התביעה, בגדרו התחייב הנתבע להשיב לתובעת את כספה תוך 14 יום, נטען, כי מדובר במסמך מזויף והחתימה המתנוססת על אותו מסמך אינה חתימת הנתבע.

בשל כך, הגיש הנתבע תלונה בגין זיוף במשטרת ישראל.

לאור כלל נימוקיו סבור הנתבע כי יש להורות על דחיית התביעה.

בדיון שהתקיים בפני העידו התובעת, אמה והנתבע. כן העיד אדם שהקליט שיחה בין הנתבע לאמה של התובעת והוגש תמליל השיחה.

שמעתי את המעורבים והתרשמתי מהם באופן בלתי אמצעי. עיינתי בכתבי הטענות ובמסמכים שצורפו אליהם לרבות במסמכים שצורפו במהלך הדיון.

לסופו של יום סבורני, כי רב הנסתר על הנגלה בפרשה שבפני, וניכר היה כי כל צד למחלוקת מגלה טפח ומסתיר טפחיים.

לא שוכנעתי במלוא מובן המילה מדבריו של מי מן האנשים שהתייצבו והעידו במהלך הדיון.

יחד עם זאת, אין מחלוקת כי הנתבע קיבל לרשותו 30,000 ₪ השייכים לתובעת.

לא שוכנעתי כלל ועיקר כי הסכום ניתן לנתבע כהלוואה והוא התחייב להחזירו תוך 14 יום.

לכתב התביעה צורף מסמך אשר לכאורה נחתם ע"י הנתבע לפיו קיבל הנתבע את הסכום והתחייב להשיבו תוך 14 יום.

התובעת טענה, כי המסמך נכתב על ידה ונחתם ע"י הנתבע. במסמך לא מצוין כי הסכום ניתן לנתבע כהלוואה. במסמך מצוין שמה של אמה של התובעת שלוש פעמים נפרדות ובכל פעם איות השם שונה. כך נרשם שם האם במסמך: טטינה, טטינאה וטטינא.

המסמך המקורי לא הוגש לעיוני. התובעת הסבירה, כי אינה יודעת היכן נמצא מקור המסמך ועליה לשאול את אמה. גם בעת עדותה של האם לא נאמר היכן מקור המסמך וכאמור המקור לא הוצג ו/או הוגש לתיק בתי המשפט.

הנתבע כאמור הגיש תלונה במשטרת ישראל בגין זיוף, אלא שהתלונה הוגשה בתאריך 1.2.10 ועל פי המסמך שצורף לכתב ההגנה הזיוף התרחש בתאריך 25.1.10. אף לא ניתן לדעת מפורשות מאישור הגשת התלונה אם התלונה מתייחסת למסמך שבמחלוקת, בפרט שכתב ההגנה הוגש ע"י הנתבע באותו תאריך בו הוגשה התלונה, דהיינו 1.2.10. על פי אישור המסירה קיבל הנתבע את כתב התביעה כבר ביום 12.1.10 והסבר לשיהוי בהגשת התלונה לא ניתן.