בוימלגרין נ' שניאורסון

החלטה

בקשה לסילוק על הסף של התביעה.

בין המבקש (הוא הנתבע בתביעה, ויכונה להלן: "הנתבע") לבין המשיב (להלן: "התובע"), התנהל הליך של בוררות. ביום 16.8.08 ניתן פסק הבוררים (שיכונה להלן: "פסק הבורר"). ביום 9.12.08 אושר פסק הבוררות וקבל תוקף של פסק דין בבית המשפט המחוזי בתל אביב.

בפסק הבורר נקבע בין היתר כי על הנתבע להפסיק להשמיץ את התובע, וכן כי על התובע לשלם לנתבע תשלומים שונים. התובע טען כי בהתאם לפסק הבורר, חיובי הצדדים שלובים זה בזה. לכן, ומאחר שלטענתו הנתבע הפר את החיוב שלו, אין התובע חייב לבצע את החיוב שהוטל עליו - לשלם לנתבע.

לגישת התובע, עילת התביעה בתביעה דנן, היא תביעה על יסוד עילת הפסק (על פי ס' 39 לחוק הבוררות התשכ"ח – 1968). התובע טוען כי הוא הגיש את התביעה כתביעה חוזית בגין ההפרה הנטענת של חיובו של הנתבע על פי הפסק.

יוער כי לאחר שניתן פסק הבורר, ניתנה על ידי הבורר החלטת ביניים ביום 5.11.09 בה נקבע כי "חיובי התובע והנתבע ע"פ הפסק הינם חיובים שלובים ומותנים, ומשהנתבע הפר את הפסק והמשיך להשמיץ את התובע, פקע חיובו של התובע להמשיך לשלם לנתבע תשלומים כלשהם ע"פ אותו פסק". החלטה זו תכונה להלן "החלטת הביניים".

בבקשה הנוכחית טען הנתבע כי קיים מעשה בית דין בין הצדדים. הוא התייחס לשני עניינים בהקשר זה – להחלטה של כב' סגה"נ השופט זפט, ולפסק דינו של כב' השופט אברהם יעקב במסגרת ה. פ. 25776-11-09. כב' השופט זפט דחה בהחלטתו האמורה בקשה למתן צו ביניים שהגיש התובע, וקבע כי "אין בפסק הבוררים אינדיקציה להתניית זכותו של המשיב (הוא הנתבע, ר. ר.) בהתחייבות הדדית להימנע מהשמצות". כב' השופט זפט הסתמך על פסק דינו של כב' השופט אברהם יעקב בהקשר זה. החלטה זו של כב' השופט זפט היא החלטת ביניים, ולכן אין לה תוקף של מעשה בית דין, ואינני מקבלת את טענת הנתבע ביחס אליה.

באשר לפסק הדין של כב' השופט יעקב, נקבע בו כי להחלטת הביניים שניתנה למעלה משנה לאחר פסק הבורר, אין תוקף. לגישתו של כב' השופט אברהם "משנתנו הבוררים פסק דינם לא רשאים היו לאחר מכן ליתן החלטת ביניים. מכיוון שכך, החלטה זו היא בטלה מעיקרה ואין לפעול על פיה". הנתבע טוען כי פסק דין זה מהווה מעשה בית דין בין הצדדים, ולאורו יש לסלק את התביעה הנוכחית על הסף.

אכן פסק דינו של כב' השופט יעקב, מהווה מעשה בית דין בין הצדדים - ביחס לתוקפה של החלטת הביניים. אולם, אין מסקנה זו אינה מצדיקה את סילוק התביעה על הסף. זאת משום שגם אם אין להחלטת הביניים תוקף, התובע זכאי לטעון כי פסק הבורר כמות שהוא קובע כי חיובי הצדדים לבוררות הם חיובים שלובים. התובע עשוי להצליח להוכיח את טענתו זו, גם ללא החלטת הביניים של הבוררים בהקשר זה.

הנתבע טוען עוד כי יש לסלק את התביעה על הסף מחמת העדר עילת תביעה. הוא טוען כי התובע בקש בתביעה להצהיר כי הנתבע הפר באופן יסודי את הפסק, ובהתאם להורות כי פקע חיובו של התובע לשלם סכום כלשהו לנתבע, וכי על הנתבע להשיב לתובע כל סכום שקבל ממנו בהתאם לפסק.

התובע טוען כי המשמעות של הסעד המבוקש היא ביטול פסק הבוררות, ובקשה כזו יש להגיש לפי ס' 24 לחוק הבוררות (בקשה שהמועד להגישה חלף זה מכבר). אינני מקבלת את הטענה. התובע אינו טוען לביטול פסק הבוררות – להפך, הוא משתית את תביעתו על פסק הבוררות, בהתאם לפרשנותו של פסק זה על פי טענתו של התובע.

עוד טען הנתבע כי לבית המשפט דנן אין סמכות עניינית ואף לא סמכות מקומית לדון בתביעה. אינני מקבלת גם טענה זו. סמכותו העניינית של בית המשפט המחוזי בתל אביב, נובעת מהעובדה כי פסק הבוררות אושר על ידי כב' השופט אורנשטיין בבית המשפט המחוזי בתל אביב (ר' למשל רע"א 5112/07 סיבוני נ. יזרעאלי, וע"א 4272/91 ברבי נ. ברבי, פ"ד מ"ח(4) 689,699).

מטעם זה יש לבית המשפט המחוזי בתל אביב סמכות עניינית וסמכות מקומית לדון בתביעה.

יוער כי במסגרת תשובתו לתגובת התובע, טען הנתבע כי טענת התובע לפיה הוא מגיש את התביעה בעילה של אכיפה של פסק הבורר, היא שינוי חזית. אינני מקבלת את הטענה. מכתב התביעה עולה כי טענתו של התובע מבוססת על קיומו של פסק הבורר, כאשר המחלוקת בין הצדדים מתייחסת בעיקרה לפרשנות הנכונה שיש לתת לפסק באשר לקשר בין חיובי הצדדים לפסק (האם חיובים אלה הם שלובים ומותנים, אם לאו). מסקנה זו עולה מהעובדה כי התובע טוען בכתב התביעה כי הוא מבסס את התביעה על כך כי הנתבע הפר (לשיטתו של התובע) את פסק הבוררות, וכי הפרה זו מזכה את התובע בסעדים הנתבעים בתביעה.

לכן, אני דוחה את הבקשה לסילוק על הסף, ומחייבת את הנתבע – המבקש בהוצאות התובע בסכום כולל של 2,500 ₪ + מע"מ.

ניתנה היום, י' סיון תש"ע, 23 מאי 2010, בהעדר הצדדים.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: