בוטלה החלטת ועדת השחרורים לקצר עונשו של א' מ', המרצה עונש מאסר בגין ניהול ארגון פשיעה

העתירה שבפנינו מופנית כנגד החלטת ועדת השחרורים (היא המשיבה 1, להלן: "ועדת השחרורים" או "הוועדה") לשחרר את המשיב 2 (להלן: "המשיב") שחרור מוקדם על-תנאי.

המשיב נדון לעונש מאסר של 6 שנים, בגין ביצוע שורה ארוכה של עבירות אותן עבר במסגרת ניהול ארגון פשיעה. בחלוף שני שליש מתקופת מאסרו, פנה המשיב אל ועדת השחרורים בבקשה לשחרור מוקדם על תנאי. בדיון הראשון, מיום 14/01/2016, דחתה הוועדה את המשך הדיון בעניינו של המשיב למשך ארבעה חודשים כדי לבחון התנהגותו והשתלבותו בהליך טיפולי בכלא, ובדיון מיום 25/05/16, נעתרה הוועדה לבקשה, והורתה על שחרורו המוקדם של המשיב מהמאסר.

הוועדה ציינה בהחלטתה, כי נוכח השתלבותו של המשיב בתוכניות משקמות בבית הסוהר; שהייתו באגף נ"ס והעסקתו כאסיר חולייה; העדר עבירות משמעת; בדיקות שתן נקיות; והכנת תכנית שיקום בפיקוח רש"א, הכוללת מעבר "מדלת לדלת" לקהילת "רטורנו" לתקופה של 9 חודשים ולאחריה השתלבות אפשרית בהוסטל, יש להורות על שחרורו המוקדם של המשיב, למרות ששוחרר בעבר, יותר מפעם אחת, על-תנאי. הוועדה נימקה החלטתה בכך, שתקופת המאסר האחרונה שבה נאסר המשיב (משנת 2012), "נוצלה על ידו לצורך השתלבות בהליכי שיקום, דבר שלא עשה בעבר" וכי במידה ויעמוד בתכנית השיקום ב"רטורנו", ישוחרר המשיב, לאחר מכן, להוסטל, וימשיך ויעמוד בפיקוח רש"א עד למועד שחרורו המלא (18/03/2018).

ב"כ העותר טענה, כי החלטת הוועדה שגויה ובלתי סבירה, ועל כן דינה להתבטל. לעמדתה, ההחלטה ניתנה בהתעלמות מוחלטת מהמידע המודיעיני אודות המשיב; ניתנה בהתעלמות מוחלטת מחומרת העבירות בעטיין נידון המשיב למאסר, ומהמסוכנות הנלמדת מעבירות אלה; ניתנה בהתעלמות מוחלטת מהרשעותיו הקודמות, ותוך שלא ניתן משקל ראוי לעובדה, כי בעבר שוחרר המשיב ארבע פעמים שחרור מוקדם על תנאי, מתוך חמשת המאסרים שנגזרו עליו. עוד ציינה ב"כ העותר, כי אין בהצהרותיו של העותר, כי קץ בחיי הפשע, משום חידוש, שכן הצהרות דומות נתן גם בעבר, בטרם שוחרר שחרור מוקדם ממאסרו הקודם, בשנת 2006, וחרף זאת לא הפסיק לבצע עבירות פליליות חמורות ביותר.

לעומתה, סמך ב"כ המשיב ידיו על החלטת הוועדה, וטען, כי המדובר בהחלטה סבירה וראויה, שאין להתערב בה. לדבריו, כל הנתונים שהובאו במסגרת העתירה, הובאו גם בפני הוועדה, אשר שקלה את כולם ומצאה, בהתאם לשיקול הדעת שניתן לה, כי המשיב ראוי לשחרור. אכן, המשיב נדון בגין עבירות שנעברו במסגרת ארגון פשיעה, אולם, לדבריו, בתי המשפט שחררו בעבר אסירים אשר השתייכו לארגוני פשיעה, ואף כאלה שהורשעו בניהולם, כך שלא מדובר בהחלטה בלתי סבירה, או חריגה, בעניינו של המשיב (ב"כ המשיב הפנה לפסיקה בעניין זה, ובין היתר לעת"א [נצרת] 36382-07-11, עת"א [נצרת] 56512-12-15, עע"א [נצרת] 353/09 ועת"א [נצרת] 62185-12-13). ואכן, המשיב שוחרר שחרור מוקדם על תנאי בעבר, בארבעה מתוך חמשת מאסריו הקודמים, אלא שהשחרור הראשון היה לפני 36 שנה, בעת שהמשיב היה כבן 19; לאחר מכן שוחרר פעמיים נוספות, כאשר שחרורו השלישי היה לפני 20 שנה, וכאשר כל השחרורים הסתכמו בחודשים ספורים בלבד. השחרור המוקדם ממאסר הרלוונטי היחידי, לדבריו, הוא השחרור המוקדם הרביעי, אלא שגם שחרור זה היה לפני 10 שנים, ובמסגרתו שוחרר המשיב ללא תכנית של ממש, גם אם שוחרר בפיקוח רש"א.

ב"כ המשיב התרעם על כך, שהמדינה טוענת למסוכנותו של המשיב בעתירה שבפנינו, בעוד שבמסגרת הטיעונים לעונש, בעת שהמדינה ניסתה לשכנע את בית המשפט לכבד את הסדר הטיעון, הדגיש התובע את עובדה שאלמנט האלימות בכתב האישום, כמו גם אלמנט ההתארגנות, תוקנו לרמה נמוכה.

עוד התרעם ב"כ המשיב על כך, שהמדינה הגישה שורה ארוכה של מידעים בניסיון לטעון, כי התנהגותו של המשיב בכלא אינה ראויה, וזאת למרות שלו התנהגותו בכלא אכן הייתה שלילית וכוחנית כנטען, לא היה מסווג כאסיר חוליה המסתובב באופן חופשי בין התאים, ומחלק אוכל לאסירים האחרים.

לעמדת ב"כ המשיב, האינטרס הציבורי מחייב דווקא שחרורו של המשיב, אשר לאורך שנים ארוכות לא הצליח לעשות שינוי בחייו, עד למאסרו האחרון, במהלכו הבין, כי הדרך בה פעל עד כה, היינו, חיי העבריינות, אינה הדרך הראויה.

המשיב פנה אף הוא לביהמ"ש וציין, כי נפל לסמים בהיותו כבן ארבע עשרה, בילה מרבית חייו כבוגר בין כותלי הכלא, ורק בשנת 2004, עת שוחרר ממאסרו הקודם, הפסיק להשתמש בסמים, אך "האופי שלי נשאר אותו דבר... הפסקתי עם הסמים ואני עדיין בבעיה...". רק עתה הבין, כי התנהלותו, לאורך כל חייו, לא הייתה ראויה וכי הוא זקוק לטיפול, אשר ידריך אותו לחיות חיים נורמטיביים שלא במסגרת הכלא. לדבריו, השתתף במסגרת המאסר בכל הקבוצות האפשריות; התגרש מאשתו הקודמת ונישא לאישה חדשה ולהם בן משותף כבן שנתיים, ועשה שינוי בחייו. ביחד עם רש"א הוחלט, כי עליו להיקלט, עם שחרורו, במקום סגור כדי ללמד אותו איך לצאת מהחיים אותם ידע עד כה, והוא עתר לתת לו הזדמנות אחרונה זו לשקם עצמו.