בוטבול נ' שושנה ואח'

פסק דין

1. התביעה שבפני היא בעילה של לשון הרע בגין מכתב ששלח הנתבע לתיקו האישי של התובע, חברו לעבודה במשטרת ישראל.

רקע:

2.התביעה הוגשה כנגד שני הנתבעים ובעילה של לשון הרע. בהחלטתי מיום 05/05/12 בבקשתם של הנתבעים להורות על סילוק התביעה על הסף בהיעדר סמכות עניינית, הוריתי על העברת התביעה כנגד הנתבע 1 , הממונה על התובע, לבית הדין האזורי לעבודה בירושלים ועל המשך ניהול ההליך בבית משפט זה, כנגד הנתבע 2 בלבד (להלן-"הנתבע"). בהתאם להחלטתי הוגש כתב תביעה מתוקן נגד הנתבע ולאחריו, הוגש כתב הגנה.

3. עובר לישיבת ההוכחות הודיע הנתבע על מתן פסק דין בתביעה נגד הנתבע 1 בכתב התביעה המקורי (להלן-"יעקב שושנה") ביום 13.10.13 בס"ע 41868/02/12 ועותק ממנו צורף להודעתו.

תמצית טענות הצדדים:

4.אין חולק כי הנתבע שלח מכתב ליעקב שושנה לבקשתו של הלה ממנו (סעיף 11 לכתב התביעה המתוקן) ולדידו של התובע נאמרו בו דברים שקריים המהווים פרסום של לשון הרע (המכתב צורף כנספח ב' לכתב התביעה המתוקן , להלן-"המכתב").

הרקע למשלוח המכתב לטענת התובע הוא ב'מסע נקמה' כנגדו של תת ניצב יעקב שושנה, חשב משטרת ישראל, כתגובה לתלונה למח"ש (להלן-"תלונה למח"ש") שהגיש התובע נגד סנ"צ יעקב עמר שקודם במשטרה בהמלצת שושנה וכנגד הנתבע (עותק החלטת מח"ש לפיה נדחתה התלונה נגד הנתבע , צורף כנספח א2 לכתב התביעה).

5. לטענת התובע, יעקב שושנה ביקש מעובדים במשטרה להגיש תלונות נגדו משנודע לו על הגשת תלונתו למח"ש. בדיעבד, בחלוף מס' שנים ממועד משלוח המכתב וכן מכתבים אחרים נגדו לבקשת יעקב שושנה מהעובדים , נודע לתובע על אותם מכתבים (סעיף 8 לכתב התביעה) ולטענתו, המכתב הוא בגדר פרסום לשון הרע בדברי הנתבע לגביו.

במכתב נאמר בין היתר כי התובע מתעלל בעובדת זהבה עמר בטריקת חלונות בחדר בו עבדו השניים על מנת להבהיל אותה בהיותה יושבת ליד החלון ובסגירת תריסים על מנת למנוע ממנה את אור השמש בתואנה כאילו השמש מפריעה לתובע . משסיימה זהבה את עבודתה, היה התובע ממהר לפתוח את התריסים והחלונות בטענה שאין טעם לשבת בחושך.

בנוסף, טען הנתבע במכתבו שהתובע נוהג להפוך את מכשיר הטלפון של זהבה ושם על שולחנה שיירי אוכל על מנת שיסריחו שם וכן הוא נהג לקלל אותה מבלי שזהבה השיבה לו. התובע גם הטיח דברים וצעק על זהבה כי אינה חולה כי אם מתחזה לחולה והתעמר בה בדרכים שונות.

עוד נאמר במכתב כי התובע גילה עויינות כלפי הנתבע והעליל עליו עלילות שווא בדבר היעדרויות שלא כדין מהעבודה. במכתב גם נאמר שהתובע נעדר מהעבודה למרות שלא היה חולה והסיר מעליו באמתלות שווא את האחריות לטיפול במתן שי לעובדים.

בסיפא של המכתב נאמר כי התובע סיפר לנתבע ימים ספורים לפני שהתגלע ביניהם הריב, שהוא עוזב את העבודה במהלך היום על מנת ל"התעסק עם הבחורה שמנקה את הבית שלהם" וכי עליו להסדיר בצוע שפוצים בביתו.

6. הנתבע, טוען מנגד כי דין התביעה להידחות בהעדר יריבות ועילת תביעה נגדו. דבריו במכתב אינם מהווים פרסום לשון הרע והם בגדר פרסום מותר בהתאם לסעיף 13 לחוק איסור לשון הרע ובפרט בהתאם לס"ק (9) במשלוח מכתב לממונה ולאחר שהתובע הטיל עליו אימה במקום עבודתו.

לחילופין, ככל שייקבע כי הפרסום מהווה לשון הרע, עומדות לו ההגנות לפי סעיף 14 לחוק בהגנת "אמת דברתי" ובקיומו של אינטרס ציבורי לפרסום בהעברתם בדין ולפי חובתו לידיעת הממונה על התובע . בנוסף, קמה לו ההגנה בהתאם לסעיף 15 (2) ו-(4) לחוק בשל חובה מוסרית וחברתית לנוכח התנכלות של התובע בעובדים ובנוגע להתנהגותו בשירות הציבורי. הפרסום נעשה בתום לב, בהעברת המכתב לממונים עליו בניסיון להביא לשיפור יחסי העבודה וסביבת העבודה בה היה הנתבע ועובדים אחרים שעבדו עם התובע.

דיון והכרעה:

המסגרת הנורמטיבית:

7.חוק איסור לשון הרע , התשכ"ה – 1965 – (להלן – "החוק") חל על פרסום (כאמור בסעיף 2 לחוק) ואין חולק כי בעניינינו עסקינן במכתב המהווה פרסום.

בבחינת תוכנו של הפרסום יש להידרש להגדרת לשון הרע בסעיף 1 לחוק שקובע:

"לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול -