בוטבול נ' קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים

פסק דין

(חלקי)

1.לפניי תביעה לפיצויים בגין נזקי הגוף שנגרמו לתובע, יליד 17.09.87, בעקבות תאונת דרכים בה היה מעורב, לטענתו, ביום 26.09.09. התביעה מוגשת בעילה לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975.

2.על פי הנטען בכתב התביעה, ביום התאונה, בסביבות השעה 4:00, נדרס התובע, כהולך רגל, על ידי רכב. הרכב עזב את המקום מבלי להשאיר פרטים (סעיף 4.1 לכתב התביעה).

3.הנתבעת הכחישה את חבותה והדיון פוצל כך שבשלב זה תידון שאלת החבות, כאשר המחלוקת בעניין זה הינה סביב נסיבות האירוע בלבד.

4.מטעם התובע העידו: התובע, עד ראיה – יותם אלבז, וד"ר אברבוך פליקס - רופא ממרפאת קצין העיר שטיפל בתובע. מטעם הנתבעת לא היו עדים.

5.בחקירתו, תיאר התובע בהרחבה את נסיבות אירוע התאונה. לדבריו, ביום האירוע טייל עם מספר חברים מהשכונה בה הוא התגורר. תוך כדי הטיול פגע בו הרכב, הוא נשכב על מכסה המנוע, הרכב ביצע שני סיבובים במקום והתובע נזרק על רכב אחר שחנה ליד. הרכב הפוגע ברח מהמקום מבלי להשאיר כל פרטים:

"ירדתי מכיוון הבית לכיוון השכונה שלנו. מדובר ברח' הרותם בחיפה. ישבנו במקום שנקרא "צומת", כל החברים נפגשים שם. זה היה ביום שישי. משם החלטנו שאנחנו רוצים לרדת לטיילת שלנו, יש שם מקומות לשבת. זה ליד הכביש הראשי. המרחק הוא כ-200 מ'.

התקדמנו ברגל. יש כביש שכונתי עירוני, של השכונה עצמה. עברנו שם עם כמה חברים, 3-4 חברים. חבר אחד כבר עבר את הכביש. אני באתי לעבור את הכביש ועוד חבר היה אחריי ורצה לעבור את הכביש. נכנסה מכונית, לא במהירות גבוהה 10-15 קמ"ש, כי לא נפגעתי מהמכה שהמכונית נתנה לי. לא קיבלתי את המכה בעוצמה חזקה, כך ששום דבר לא נשבר לי. נפלתי לו על מכסה המנוע. הוא הוציא אותי משיווי משקל. הוא המשיך לנסוע. הוא כנראה נלחץ מזה שאני על מכסה המנוע, והוא עשה שני סיבובים במקום, כשאני עדיין על מכסה המנוע, כדי להוריד אותי ממכסה המנוע. זה לא היה בן אדם מבוגר, אלא ילד צעיר.

הוא עשה את הסיבובים והעיף אותי על מכונית אחרת שחנתה במקום. הוא הוציא את הראש מהחלון, אחרי שהוא התקדם, הסתכל עלי. החברים צעקו לו שיעצור ויראה מה העניינים, והוא ברח" (עמ' 2 לפרוטוקול, ש' 13-28)

יצוין, כי בעקבות התאונה, התובע סבל משפשופים בידיים וברגליים ושבר בשורש כף יד שמאל. התובע פנה לקבלת טיפול רפואי באותו יום במרפאת קצין העיר והופנה למיון בבית חולים רמב"ם, שם ידו קובעה בגבס ושוחרר עם המלצה למעקב.

6.הנתבעת טוענת כי דין התביעה להידחות, שכן מאזן ההסתברויות נוטה לחובת התובע אשר לטענתה מסר גרסת כזב העטופה בסתירות בלתי ניתנות ליישוב שהדעת לא תוכל לקבלן. בסיכומיה מטילה הנתבעת את כל יהבה על הסתירות הנ"ל שלטענתה עולות גם מהראיות הנוספות שהוצגו בפני ביהמ"ש. להלן נתייחס לעיקריות שבהן.

7.לטענת הנתבעת, התובע העלה שתי גרסאות עובדתיות שונות בכל הקשור למועד שבו אירעה התאונה: עת היה בדרכו חזרה לביתו, כפי שעולה מתצהיר פרטים נוספים של התובע (נ/1) או עת היה בדרכו לטיילת השכונתית כפי שעולה מחקירתו, שכן מדובר בכיוונים הפוכים.

בתצהיר פרטים נוספים מטעם התובע (נ/1) נרשם, כי "בסביבות השעה 4:00 לפנות בוקר התכוונתי לשוב הביתה.....". כשנשאל התובע בחקירתו אם התכוון לצעוד לכיוון הפרגולה בטיילת, השיב, כי לא הייתה כל כוונה לצעוד לכיוון מסוים (עמ' 4, ש' 6-7). דברים אלו התיישבו גם עם דבריו של עד הראייה יותם:

"ש: התכוונתם להגיע למקום מסוים, או שזו הייתה צעדה תמימה?

ת: תמימה לחלוטין" (עמ' 13, ש' 32-33)

בנוסף, התובע גם לא הכחיש, כי אכן רצה ללכת הביתה, אך הסביר, כי הוא ישב עם מספר חברים ללא כל מטרה מסוימת לשבת במקום ספציפי, ואם החברים מעוניינים להמשיך במפגשם הנ"ל, אז הוא ממשיך איתם (עמ' 5, ש' 1-3). מעדותו עולה גם, כי אין המדובר בכיווני דרך הפוכים, שכן הדרך לבית ולטיילת (פרגולה) היא באותו כיוון, ורק כשיורדים לכיוון הטיילת 200 מטרים, מגיעים לפניה מסוימת שאם פונים בה שמאלה מגיעים לכיוון בית התובע, ואם ממשיכים ישר מגיעים לטיילת ולפרגולה.

משכך הם פני הדברים איני רואה בכך כשינוי גרסה או כסתירה שיש בה כדי לפגוע במהימנות עדות התובע ואמינותה.

8.לגבי טענת הנתבעת לפיה נפלה סתירה בגרסת התובע שטען בחקירתו, כי התאונה אירעה עת עמד לחצות את הכביש, כשמנגד, ולדברי עד הראיה יותם, לא הייתה כל כוונה לחצות את הכביש.

בחקירתו טען התובע, כי אחד מהחברים כבר חצה את הכביש, וכשהוא בא לחצות את הכביש יחד עם חבר אחר שהיה מאחוריו שגם רצה לחצות את הכביש, אירעה תאונה (עמ' 2, ש' 19-20).