בוטבול הדס נ' המוסד לביטוח לאומי

פסק דין

1. בפני ערעור על החלטת הועדה הרפואית לעררים (נפגעי עבודה) מיום 7.04.09 אשר דחתה את ערר המערערת.

2.עיקר טענות ב"כ המערערת:

א. הועדה טעתה שלא הפעילה את תקנה 15 בעניינה של המערערת. הועדה לא נתנה את דעתה לעובדה שהמערערת חזרה לעבודה בלית ברירה ובשל אילוצים כלכליים, וזאת בניגוד להמלצות רפואיות שאוסרות עליה לחזור לעבודתה.

ב.הועדה לא נתנה את דעתה לגילה של המערערת, ולסיכוייה האפסיים למצוא עבודה בגילה באזור הדרום.

ג. הועדה לא נימקה כנדרש החלטתה מדוע אינה מפעילה את תקנה 15.

ד.הועדה לא התייחסה לטענות המערערת בכתב הערר בנוגע למועד תחולת הנכות. הועדה לא נימקה קביעתה בנוגע למועד תחולת הנכות.

3.עיקר טענות ב"כ המשיב:

א. לא נפל פגם משפטי בהחלטת הועדה. קביעת תחולת הנכות הינה עניין רפואי ובית הדין אינו מוסמך להתערב בקביעה זו. הועדה בקביעתה למערערת נכות צמיתה הסתמכה על מסמך רפואי משנת 2001.

ב.אין מקום להפעלת טענה 15 שעה שהמערערת חזרה לעבודתה מאחר והמערערת אינה עומדת בשני התנאים המצטברים הקבועים בתקנה 15. הועדה אינה צופה פני עתיד.

דיון והכרעה:

4.החלטת הועדה הרפואית לעררים ניתנת לערעור בפני בית הדין האזורי לעבודה בשאלה משפטית בלבד, וזאת בהתאם לאמור בסעיף 123 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), התשנ"ה – 1995. עוד נפסק, כי קביעת דרגת נכות היא בסמכותה של ועדה רפואית, ולא בסמכות בית הדין.

5.בית הדין, במסגרת סמכותו לדון ב"שאלה משפטית" בלבד, בוחן האם הועדה טעתה בשאלה שבחוק, חרגה מסמכותה, הסתמכה על שיקולים זרים או התעלמה מהוראה המחייבת אותה.

ראה: עב"ל 10014/98 יצחק הוד – המוסד, פד"ע לד' 213.

היינו, בית הדין נעדר סמכות לדון ולהכריע בהיבט הרפואי של קביעת הנכות.

6.לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ובפרוטוקול הועדה, סבור אני כי לא נפל פגם משפטי בהחלטת הועדה שלא להפעיל את תקנה 15 בעניינה של המערערת. בפסק דין עב"ל 386/07 המוסד נ' פיתוסי נקבע כי "ככל שהנכה חוזר לעבודתו או עובד בעבודה אחרת ואין ירידה ניכרת בהכנסתו – אין להפעיל לגביו את תקנה 15". במקרה דנן הועדה נימקה החלטתה כי אין להפעיל את תקנה 15 מאחר והמערערת ממשיכה בעבודתה. אף הועדה מדרג ראשון נימקה החלטתה לא להפעיל את תקנה 15 בנימוק כי המערערת "חזרה לעבודתה כרגיל".

מקבל אני את טענת ב"כ המשיב כי הועדה אינה צופה פני עתיד אלא פני עבר והווה (דב"ע נב' /01-23 המוסד נ' יוסף שינדלר פד"א כה' 133). באשר לפסיקה אליה הפנה ב"כ המערערת, אינני סבור כי המקרה דנן נופל בגדר המקרים הנדירים בהם יש ליתן "הצהרת חבות".

7.מקבל אני את טענת ב"כ המערערת בנוגע לעניין תחולת הנכות שכן לא מצאתי בהחלטת הועדה התייחסות עניינית ומנומקת לטענה שהופיעה בכתב הערר לגבי מועד תחולת הנכות. אציין כי בסעיף 12 לפרוטוקול העוסק ברישום המסמכים שעמדו בפני הועדה, צוינו שלושה מסמכים בלבד וכולם משנת 2008. הועדה לא נימקה החלטתה מדוע בחרה דווקא בתאריך 2.12.01 את מועד תחולת הנכות. העובדה שב"כ המשיב הציגה מסמך רפואי מתאריך 2.12.01 אין בו כדי לרפא את הפגם שכן ב"כ המשיב אינה יכולה להשלים את עבודת הועדה ומושכלת יסוד היא כי החלטת הועדה צריכה להיות ברורה ומנומקת כך שבית הדין יוכל להתחקות אחר הלך מחשבתה של הועדה.

8.לאור האמור, עניינה של המערערת יוחזר לוועדה הרפואית לעררים (נפגעי עבודה) על מנת שהועדה תנמק את קביעתה בנוגע למועד תחולת הנכות. הועדה תזמן את המערערת וב"כ לדיון בפניה ותאפשר להם לטעון את טענותיהם בנושא תחולת הנכות. הועדה תפרט ותנמק את החלטה באופן שיאפשר לבית הדין להתחקות אחר הלך מחשבתה.

9.משהתקבל הערעור באופן חלקי, המשיב ישלם למערערת הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך 1,000 ₪, תוך 30 ימים מיום קבלת פסק הדין.