בובליל ואח' נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה הרצליה

פסק דין

בפני תובענה כספית על סך של 416,295 ₪ אשר עניינה סכומים, אשר לטענת התובעים, נפסקו להם כהוצאות משפט, אך הנתבעת ממאנת לשלם.

התובעים, בעלים של 14 נכסים, ראו עצמם כנפגעים כתוצאה מתוכנית הר/1921 ועל כן הגישו לועדה המקומית לתכנון ולבנייה הרצליה, היא הנתבעת, תביעה לתשלום פיצוי בגין ירידת ערך מקרקעיהם.

הועדה המקומית דחתה את התביעה על בסיס חוות דעת שמאיות אשר נערכו על ידי שמאי מטעמה.

התובעים הגישו ערר לוועדת הערר לתכנון ולבנייה מחוז תל-אביב (להלן – ועדת הערר). ועדת הערר החליטה להעביר את שומת הפיצויים להחלטת "שמאי מכריע" (להלן – השמאי המכריע).

השמאי המכריע סבר, כי אכן התובעים דנן נפגעו כתוצאה מהתוכנית וקבע את שיעור הפגיעה בכל אחד מהנכסים (כמחצית מהסכום הנתבע).

הועדה המקומית סברה, שבשומת השמאי המכריע נפלו טעויות והגישה ערר על השומה. העררים נדחו והנתבעת חויבה בהוצאות.

על דחיית הערר הגישה הוועדה המקומית עתירה מנהלית לבית המשפט המחוזי בתל אביב בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים. העתירה נדחתה.

יצוין, כי בין הצדדים הוסכם, שהנתבעת תגיש ערר אחד נגד 3 משיבים (3 נכסים), אך ההחלטה וההערכה הסופית בעניין העררים שהוגשו תיושם על כל החלטות השמאי המכריע.

על פי טענת התובעים, הנתבעת לא שילמה את מלוא ההוצאות אשר נפסקו לחובתה בהחלטת ועדת הערר, כדלהלן: החזר מלוא הסכום ששלמו התובעים לשמאי המכריע לכל אחד מהם; החזר שכר טרחת השמאי מטעם התובעים לכל אחד מהם; שכר טרחת עו"ד בסך של 4,000 ₪ לכל אחד מהתובעים; הפרשי ריבית והצמדה על מלוא סכום הפיצויים בשל איחור בתשלום חלק מהפיצויים.

על פי טענת הנתבעת, בין הצדדים הוסכם, כי ההחלטה וההערכה הסופית בעניין העררים שהוגשו תיושם על כל החלטות השמאי המכריע בהיבט המהותי בלבד, היינו – ההחלטה אם לקבל את חוות דעת השמאי המכריע, כולה או חלקה, הא ותו לא.

לעומתה טוענים התובעים, כי ההסכמה חלה על כל חלקי ההחלטה, כולל ההוצאות ושכר טרחת עו"ד.

כמו כן, חלוקים ביניהם הצדדים לגבי החלטת ועדת הערר הנוגעת לפסיקת ההוצאות. על פי טענת התובעים, מדובר בסך של 4,000 ₪ בתוספת מע"מ עבור שכ"ט עו"ד ובנוסף הוצאות הכוללות הן את שכר השמאי המכריע והן את שכר השמאי מטעם התובעים. לעומתם, הנתבעת טוענת, שהחלטת ועדת הערר מורה, כי תשלם סך כולל של 4,000 ₪ הכולל הן הוצאות והן שכר טרחת עו"ד.

בהחלטתה קבעה ועדת הערר, כדלהלן:

"... אנו מחייבים את העוררת בתשלום הוצאות העררים ושכ"ט עו"ד בסך של 4,000 ₪ לכל אחד מהמשיבים בצרוף מע"מ כחוק".

לשון ההחלטה ברורה. על הנתבעת לשלם לתובעים סך של 4,000 ₪ בתוספת מע"מ כחוק עבור שכ"ט עו"ד ובנוסף את הוצאותיהם.

על פי טענת הנתבעת, ועדת הערר לא ביצעה הפרדה בין שכ"ט עו"ד לבין הוצאות משפט, אלא להפך – קבעה "הוצאות ושכ"ט בסך של 4,000 ₪". אין לקבל פרשנותה זו של הנתבעת שכן לו היה הדבר נכון, הייתה ועדת הערר קובעת "סך כולל" של 4,000 ₪, אך היא לא עשתה כן.

כמו כן, יש לדחות את טענת הנתבעת, כי ההחלטה בדבר הוצאות תיושם אך ורק לגבי התובעים שהיו משיבים בערר. הצדדים הגיעו ביניהם להסכמה, כי ההחלטה וההכרעה הסופית בעניין זה תיושם על כל החלטות השמאי המכריע. "ההחלטה וההכרעה" משמען גם פסיקת הוצאות.

יתרה מכך, מאחר ולשון החלטת ועדת הערר מציינת את "העררים" ברבים ובכותרת ההחלטה מפורטים כל העוררים, ברור, שכוונת ועדת הערר הייתה לכל אחד מהתובעים בעניינינו.

יוזכר – בעניין זה כל אחד מבעלי הנכסים, נשא בנטל שכרו של השמאי ואין זה מתקבל כלל על הדעת, שהועדה תפסוק פיצוי בגין הוצאות רק לקומץ קטן מהקבוצה בסכום שאינו קרוב להוצאותיהם הריאליות.