בוארון נ' משרד האוצר/הלשכה לשיקום נכים

פסק דין

1.למרבה הצער, לעררים אלה על החלטות המשיבה שלא להכיר בעוררות כזכאיות לתגמולים על-פי חוק נכי רדיפות הנאצים, תשי"ז-1957, לא נוכל להיעתר.

2.העוררות הן אחיות, ילידות העיר טריפולי שבלוב. בהצהרות, שצירפו בשנת 2001 לבקשותיהן להכרה על-פי החוק, הן פרשֹוּ את קורות משפחתן ואת קורותיהן כילדות קטנות בפרט, בתקופת המלחמה. לפי הגרסה שתיארה העוררת הגב' בוארון בכתובים, בני משפחתה של האם נלקחו למחנות עבודה בתוניסיה, ובעקבות כך נקלעו הוריהן של העוררות לחרדה עמוקה, שבעקבותיה אף איבד האב את מאור עיניו לצמיתות. או-אז גמרה המשפחה אומר לברוח מטריפולי לעיר זאויה, וכך היא עשתה. הצהרתה של העוררת הגב' סימון הייתה שונה מעט. לגרסתה, התעוורות האב נבעה ממכה או מבהלה שפקדה אותו לאחר שבית המשפחה בטריפולי הופצץ. על הפחד מפני הגרמנים, היא הוסיפה והצהירה, למדה העוררת בעיקר מסיפוריה המאוחרים של אמה.

שינויים נתגלעו בגרסאותיהן של העוררות גם בעת שהשמיעו אותן בפני הוועדה על-פה. הגב' בוארון, שהייתה כבת שש באותם ימים, תיארה שמועות שרדפו את בני המשפחה בדבר כוונתם המתוכננת של הגרמנים להעביר את יהודי לוב למחנות. לראשונה סופר על אירוע – טראומטי מאד על-פי עדות העוררת – במהלכו נדרס למוות סבה בידי חיילים גרמנים. העוררת קבעה, וזאת על אף שלא הייתה עדה לאירוע זה כל ועיקר אלא אך שמעה אודותיו מסיפורים, כי בעת האירוע עטה הסב לבוש המאפיין יהודים בלבד, ומכאן – במשתמע – כי ניכר בו כי הוא יהודי וזה היה הרקע לפגיעה בו. לראשונה סופר בעדות בפני הוועדה, כי אמה של העוררת הייתה נתינה צרפתית וכי המשפחה חיה בחרדה מתמדת מפני העברתה – כיתר יהודי לוב בעלי נתינות זו – למחנות בתוניסיה. עוד תארה העוררת שני אירועי בריחה מבית-המשפחה, תחילה בעקבות הפחד מן הגרמנים ולאחר מכן בעקבות ההפצצות שספגה העיר טריפולי. את התעוורותו של האב היא מיקמה כאירוע שהתרחש בשלב מאוחר יחסית, לאחר תיאור הבריחות.

העוררת הגב' סימון התקשתה בהשמעתה של גרסה סדורה ומפורטת, והודתה ביושר כי "אני אף פעם לא ידעתי דברים כאלה, מה שסיפרו לי סיפרתי. אני הייתי תינוקת... מה שאני מספרת זה בחלקי מילים" (פרוטוקול מיום 31.7.11, בעמ' 9, ש' 23-22; עמ' 10, ש' 7). גם היא סיפרה, לראשונה, על החשש מפני שליחתה של האם – נושאת הנתינות הצרפתית – לתוניסיה. גם היא מיקמה את אירוע העיוורון של האב ככזה שהתרחש בשלב מאוחר, לאחר הבריחה. ולראשונה – בתשובה לשאלת באת-כוח המשיבה מדוע הגישה לכתחילה את בקשתה להכרה על-פי החוק, נשמע מפיה תיאור הותרתה בבית, בשעה שבני המשפחה ברחו ממנו ואותה שכחו מאחור. זכרו של מקרה הדריסה של הסב לא בא בעדותה של עוררת זו.

לתמיכה בגרסאותיהן הביאו העוררות לעדות את אחותן הנוספת, הגב' אינס לביא. העדה סיפרה על הפחד שחשה כילדה מפני רדיפות הגרמנים, ובפרט מפני גירושם מלוב של נתינים צרפתיים ובריטים, שבהם בני משפחתה של סבתה. היא הוסיפה והעידה, כי חשש זה היה מוחשי בפרט לגבי אמה, שאת דרכונה הצרפתי נדמה היה לה כי ראתה כילדה בלוב. העדה אישרה כי המשפחה ברחה מהבית, ואולם לדבריה האם נהגה לשוב מפעם בפעם לטריפולי בגניבה על מנת לעמוד מקרוב על מצבו של בית-המשפחה. לתמיהה שעורר הדבר, היינו, כיצד זה שבה האם למקום שבו ריחפה מעל ראשה סכנת גירוש אך כדי לבחון מה אירע לבית, כל שהשיבה העדה הוא כי "תשאלי אותה. היא היתה אשה מאד אמיצה" (עמ' 7, ש' 15). בהמשך, נדרשה שאלה מפורשת ומנחה מפי בא-כוחן של העוררות בחקירה הראשית – "האם את זוכרת מה היה לגבי הסבא?" (עמ' 6, ש' 4) – כדי להעיר בעדה זיכרון זה של הדברים: "עכשיו אני נזכרת. הוא נדרס על ידי משאית גרמנית" (שם, בש' 5). או-אז הוסיפה העדה ופירטה, וגם זאת לאחר שאלה מכוונת-היטב של עו"ד ידיד, כי הסב לבש בגדים המאפיינים יהודים. לשאלת הוועדה כיצד יודעת הגב' לביא מה לבש הסב במועד האירוע והיא לא הייתה עדה לו, הודתה העדה כי איננה יודעת מה היה באירוע המסוים, אולם הסב לעולם עטה מלבוש זה. לשאלתה של באת-כוח המשיבה כיצד זה נשמט אותו אירוע קשה אף מהצהרה שמסרה העדה בבקשתה-שלה להכרה על-פי החוק, היא השיבה: "יש דברים שעולים, ופתאום את נזכרת. אני לא יודעת אם זה כל כך חשוב" (שם, בש' 27-24). ובאשר לאירועי הבריחה, הרי שלפי זיכרונה של העדה כלל לא היה אירוע שני, אלא המשפחה ביקשה דווקא לשוב ולהתקרב לטריפולי עם התקרבותם לאזור של כוחות בריטיים והמחשבה שהעיר וסביבתה נעשו בטוחות מבעבר. "יכול להיות שזה פחד מרדיפה", נמלכה העדה בדעתה בעקבות שאלה נוספת מפי בא-כוח העוררות, "אני לא יודעת" (בעמ' 8, ש' 8). את אובדן הראייה של האב לא ידעה העדה, שלא כאחיותיה, לקשור לאירוע קונקרטי, ולדבריה ייתכן שחלה או לקה בלחץ דם גבוה.

3.אם עמדנו בהרחבה על עדויות אלו, לא היה זה אלא כדי להטעים את אלה השניים: ראשית, וכנקודת מוצא בעבודתה, אין הוועדה סבורה כי ראוי לדקדק עם עוררים ולהעמידם על קוצו של יו"ד באשר לכל פרט ופרט בעדויותיהם. רבים מהם עברו את אימי המלחמה כילדים, הזיכרונות הם קשים ומכאיבים, והשנים הרבות שחלפו לא תרמו אף הן להתחדדותם. אולם, וזוהי הנקודה השנייה, מקום שבו מונחות בפני הוועדה מספר גרסאות עובדתיות שונות באשר לאותם האירועים – אם בהבדלים בין גרסאותיהם של עדים שונים, ואם בשינויים בין דברים שאמר אדם בדיון בפני הוועדה לבין דברים שהביא בפני הרשות בעתירתו להכרה על-פי החוק – עלולים אותם הבדלים לערער את המסד מתחת לאותן עדויות, עד כדי שמיטתו.

הוועדה סבורה, כי אלה הם פני הדברים באשר לעדויות שנשמעו בתיקים אלה ולהצהרות שניתנו במסגרתם. ההצהרות הן מפורטות למדי. אין זה סביר כי אירועים כה טראומטיים וקשים, כדריסתו המכוונת של סב המשפחה, כזניחתה מאחור של פעוטה רכה בשנים או כפחד מפני גירוש האם בשל נתינותה הזרה – שלא הוכחה בפנינו בראיה פוזיטיבית – מקומם ייפקד מן התיאורים שנמסרו בהצהרות אלו. זאת, בשעה שהאירוע שבלב הדברים שתוארו באותן הצהרות, היינו, אובדן מאור עיניו של האב, זוכה להסברים שונים ומנוגדים, מהם שאינם קושרים כלל בין האירוע לבין הרדיפות הנטענות. ואילו העדויות על-פה, אף שאינך מצפה – ההפך הוא הנכון – כי הן תהיינה זהות זו לזו במאת האחוזים, אינן משתלבות יחד לכלל רצף קוהרנטי ואחיד של עובדות, אשר יוכל לתמוך בעררים שהוגשו.

4.נבקש להטעים, בין היתר נוכח דברים קשים שהשמיעו מי מבין העוררות או בני משפחתן בדיון שהתקיים, כי אין כוונת הדברים, כל ועיקר, להטיל דופי ביושרן. איש אינו חולק על הסבל והקושי שהיו מנת חלקן בימים ההם של מלחמה. ואולם, על מנת לקבוע כי המשיבה טעתה בהחלטותיה נדרש היה להצביע בפני הוועדה על עילה מוכרת לפי החוק, וזאת לא נעשה. בנסיבות אלו, כל שנוכל הוא להצטער על שהעוררות לא שעו, פעם ופעמיים ושלוש, להצעת המשיבה להחיל עליהן את המדיניות הכללית שאומצה לא מכבר ביחס להכרה ביהדות לוב.

העררים נדחים.

זכות ערעור לבית-המשפט המחוזי, בנקודה משפטית בלבד, בתוך 30 ימים מיום ההמצאה.

ניתן היום, כ"ט תמוז תשע"א, 31 יולי 2011, בהעדר הצדדים.

______________ _________________ ____________________

עו"ד דן יערי – חבר השופט גיא הימן – יו"ר עו"ד אראלה עפרון – חברה התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: