בדיר (עציר) נ' מדינת ישראל

החלטה

בפני ערר על החלטת בית המשפט לתעבורה בת"א (כב' השופט סעדון) (להלן: "בית משפט קמא") בתיק מ"ת 6478-04-13, מיום 26.5.13, לעצור את העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.

רקע עובדתי

העורר הועמד לדין בכתב אישום המייחס לו עבירות של נהיגה בשכרות, נהיגה בזמן פסילה וללא רישיון או תעודת ביטוח ברי תוקף ושימוש במסמך מזויף. על פי העובדות, ביום 27.4.13, נהג העורר במכונית ברחוב גבעת התחמושת בתל אביב, כשהוא שיכור ונתון להשפעת משקאות משכרים. סמוך לשעה 3:00 לפנות בוקר הוא נעצר ע"י המשטרה לביקורת ומשנדף ממנו ריח אלכוהול התבקש לעבור בדיקת נשיפון ולאחר מכן בדיקת ינשוף. בבדיקה התגלה ריכוז של 475 מק"ג אלכוהול לליטר אוויר נשוף. העורר התבקש להזדהות והציג רישיון נהיגה של אדם אחר בעל מספר זהות אחר.

לשם שלמות היריעה יצוין ,כי המשיב נפסל לנהיגה למשך 30 חודשים ותקופת פסילה זו הושתה עליו במצטבר לתקופת פסילה קודמת בת 9 חודשים. בסה"כ נפסל רישיונו של העורר ל-39 חודשים, החל מיום 19.4.10.היוצא הוא אפוא כי העורר נהג, לכאורה, ללא רישיון נהיגה תקף וללא תעודת ביטוח.

בד בבד עם הגשת כתב האישום הגישה המשיבה בקשה למעצר המשיב עד תום ההליכים. המשיבה טענה ,כי העורר צבר לחובתו 18 הרשעות קודמות וכי תלוי ועומד נגדו מאסר מותנה בר הפעלה למשך שישה חודשים וכן התחייבות להימנע מעבירה ע"ס של 15,000 ₪ הניתנת להפעלה אם יורשע בעבירות של נהיגה בשכרות וללא רישיון תקף. לטעמה, עבר תעבורתי מכביד זה ביחס לוותק הנהיגה מלמד על המסוכנות הרבה הנשקפת מהעורר ועל היעדר מורא החוק ובנתונים אלה אין לשקול שחרורו לחלופת מעצר.

מנגד, טענה ב"כ העורר, כי חרף קיומן של ראיות לכאורה להוכחת המיוחס למרשה והגם שקיימת עילת מעצר, המסוכנות הנשקפת ממנו ניתנת לאיון באמצעות חלופה מתאימה. בהקשר זה הפנתה להלכה הנוהגת והמחייבת ,ולפיה, מעצר עד תום ההליכים בעבירות תעבורה הינו החריג לכלל.

ביחס להרשעות הקודמות, טענה כי רוב רובן של ההרשעות הן מסוג ברירת משפט ואין בהן כדי לעמוד לחובתו של העורר.

נוכח גילו הצעיר העורר ונסיבות המקרה, הורה בית משפט קמא על קבלת תסקיר שירות מבחן ובחינת חלופת מעצר ואולם, שני המפקחים שנבחנו במסגרת חלופת המעצר המוצעת, לא הניחו את דעתו של בית המשפט והדיון בעניינו של העורר נדחה למועד מאוחר יותר, לשם המצאת מפקחים מתאימים יותר.

ביום 26.5.13, לאחר שהוצעו מפקחים אחרים והתקבל תסקיר שירות מבחן הממליץ על שחרור העורר, הורה בית משפט קמא על מעצרו של העורר עד תום ההליכים, בקבעו כי נסיבות המקרה מצביעות לכאורה על זלזול בוטה של העורר בחוק ובצווי בית המשפט ומשכך הוא אינו ראוי לאמון הנדרש לצורך שחרורו לחלופה.

על החלטה זו נסוב הערר נשוא דיוננו (להלן: "ההחלטה").

טיעוני הצדדים

בהודעת הערר נטען, כי נפלה שגגה בהחלטתו של בית משפט קמא, אשר קבע שאין ליתן אמון בעורר, מבלי לבחון לעומק את חלופת המעצר שהוצעה.

כמו כן, טענה, כי ההחלטה אינה מתיישבת עם הלכת ביהמ"ש ולפיה, מעצר עד תום ההליכים בעבירות תעבורה הוא החריג שהחריגים והיא אינה עולה בקנה אחד עם פסיקת בתי משפט השלום והמחוזי המורים תכופות על שחרור לחלופת מעצר בעבירות חמורות יותר וגם במקרים בהם ישנו עבר תעבורתי (ואף פלילי) מכביד יותר. במעמד הדיון הגישה ב"כ העורר פסיקה המעגנת את טיעונה זה.

ב"כ העורר הסבה את תשומת הלב לכך שבשורה של פסקי דין נקבע כי המסוכנות הנובעת מעבירות נהיגה ממוקדת לנהיגה וניתן לאיין אותה על נקלה בתנאי שחרור מגבילים ובמעצר בית מלא, לאמור: טול ממנו את ההגה – ונטלת המסוכנות.

לגופו של עניין, טענה, כי שגה ביהמ"ש קמא בקביעתו שלא לתת אמון בעורר וזאת הן לאור נסיבותיו האישיות של העורר שהינו צעיר, ללא עבר פלילי שלא עמד קודם לכן בפיקוח והן לאור המלצת שירות המבחן אשר בחן לעומק את עניינו של העורר ואת חלופת המעצר המוצעת והמליץ על שחרורו למעצר בית בפיקוחם של ארבעה מפקחים שנבדקו ונמצאו טובים וראויים.

עוד הוסיפה וטענה שמשך 36 חודשי פסילה העורר לא נהג כלל וביום בו נתפס, הרשה לעצמו לשוב ולנהוג משום שסבר, בטעות, שתמה תקופת הפסילה.

ב"כ המשיב טען כי בדין לא נתן ביהמ"ש קמא אמון בעורר. לשיטתו, העבירות בהן מואשם העורר הן בעלות פן פלילי מובהק, והעובדה שניסה לשבש הליכים, תוך שימוש במסמך מזויף והתחזות לאחר בפני שוטר, שומטת לחלוטין את הקרקע תחת האפשרות של מתן אמון בו, וודאי לצורך חלופת מעצר.

זו אף זו, לטענתו, העובדה שהעורר ביצע את העבירות כשהוא בתקופת פסילה ותחת התחייבות כספית שלא לעבור עבירות מסוג זה, מהווה למעשה הפרה של האמון שכבר ניתן בו ומוליכה למסקנה שאין סיבה ליתן בו אמון בשנית.

ביחס להמלצת שירות המבחן, הדגיש מושכלות ראשונים בטענו כי המדובר בהמלצה בלבד והמלצה זו אינה מחייבת את בית המשפט. בהקשר זה הוסיף וטען כי לא פעם שירות המבחן מעדיף את אינטרס הנבחן על פני האינטרס הציבורי ושומה על בית המשפט למצוא את האיזון הראוי בין האינטרסים הללו.