בדארנה נ' מדינת ישראל

פסק דין

בפני ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום לתעבורה בעכו אשר ניתן ביום 21.7.11 ע"י השופט יעקב בכר בתיק פל 3999-07-11.

המערער הובא לדין בבית משפט לתעבורה בגין עבירה של נהיגה בזמן פסילה בניגוד לסעיף 67 לפקודת התעבורה [נוסח חדש], תשכ"א – 1961 (להלן : "הפקודה"), נהיגה ללא תעודת בטוח בת תוקף, עבירה לפי סעיף 2 (א) לפקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש] תש"ל – 1970 ונהיגה כאשר רשיון הנהיגה פקע לפני יותר מ- 6 חודשים, עבירה לפי סעיף 10 (א) לפקודה.

בכתב האישום נטען כי ביום 19.7.11 בשעה 22:40 נהג המערער ברכב פרטי ביציאה מקניון דבאח בכפר דיר אל אסד ועוכב לבדיקה ע"י שוטר.

המערער נהג ברכב חרף העובדה שידע כי הוא פסול מלנהוג בהתאם לגזר דין שניתן בתיק ת"ד 10855-99 (שלום עכו), עליו הוגש ערעור לבית משפט זה אשר נדון בע"פ 2612-01 וע"פ 2017-01 ושבהם החליט בית משפט מחוזי חיפה, ביום 13.12.01, כי עונש הפסילה בפועל יהיה 12 שנים.

המערער נהג ברכב ללא תעודת בטוח בת תוקף וכאשר רשיון הנהיגה שלו פקע בתאריך 16.4.02.

המערער הודה בעובדות כתב האישום ובית משפט לתעבורה הטיל עליו את העונשים הבאים:

4 חודשי מאסר בפועל, 14 חודשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים, פסילה מלקבל או להחזיק רשיון נהיגה לתקופה של 12 חודשים במצטבר לעונש הפסילה שמרצה כעת, תשלום קנס בסך 2,000 ₪ או 20 ימי מאסר תמורתם וחתימה על התחייבות כספית ע"ס 5,000 ₪ להמנע מביצוע עבירות בהן הורשע.

כמו כן, הורה בית משפט לתעבורה על איסור שימוש ברכב לתקופה של 30 ימים.

הערעור מופנה כנגד חומרת הדין ובעיקר ביחס לעונש המאסר בפועל ואורך עונש המאסר המותנה.

ב"כ המערער טען כי העונש חמור וחורג מרמת הענישה המקובלת במקרים דומים תוך שהוא מפנה לפסיקה כמפורט בהודעת הערעור.

עוד נטען כי המערער בן 42 נשוי ואב לילדים, אביו נכה בשיעור של 100% וכי לאחרונה קטעו את שתי רגליו כתוצאה ממחלת הסכרת. האב סובל, גם כן, מהתקף לב ודלקת ריאות והוא מאושפז בבית חולים פוריה, כאשר המערער הוא הבן היחיד שמטפל בו מדי יום ביומו.

לדעת ב"כ המערער עברו של המערער אינו מכביד וכי נסיבות הענין לא הצדיקו הטלת עונש מאסר בפועל. המדובר בנהיגה למרחק קצר בתוך חניון הקניון בו הוא עובד וזאת חרף העובדה שעונש הפסילה הארוך של 12 שנים הוטל לפני שנים רבות שחלק הארי שבו הסתיים.

המערער עובד בקניון דבאח ומפרנס את משפחתו.

ב"כ המשיבה טוענת כי העונש שהוטל על המערער אינו חמור ובוודאי שאינו מצדיק התערבות ערכאת הערעור.

המערער הורשע בעבר בעבירה חמורה שבעקבותיה נפסל למשך 12 שנים. הוא פגע באדם וגרם למותו ולכן הענישה אמורה לתת ביטוי גם כן לרכיב זה.

לאחר שעיינתי בגזר הדין של בית משפט לתעבורה, בהודעת הערעור, בעברו של המערער ושמעתי את טענות הצדדים אני מחליט לקבל את הערעור באופן חלקי ולהקל במידת מה בעונשו של המערער, כמפורט להלן.

כלל ידוע כי ערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב בעונש שהטילה ערכאה דיונית למעט מקרים חריגים ויוצאי דופן שבהם הוטל עונש החורג במידה קיצונית מרמת הענישה המקובלת. לעניין זה ראו ע"פ 9097/05 מדינת ישראל נ' ורשילובסקי (ניתן ביום 3.7.06); ע"פ 3091/08 טרייגר נגד מדינת ישראל (ניתן ביום 29.1.09) וע"פ 6681/09 אלחטיב נגד מדינת ישראל (ניתן ביום 13.1.10).

זאת ועוד, כבר נאמר כי העבירה של נהיגה בזמן פסילה היא עבירה חמורה המחייבת תגובה הולמת של רשויות האכיפה לרבות בתי המשפט אם כי כלל ידוע הוא כי הענישה במקומותינו היא אינדיווידואלית ומתחשבת בנסיבות כל מקרה ומקרה לגופו - לענין זה ראו רע"פ 6206/07 ענתבי נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 4.9.2007), רע"פ 1575/07 משיח נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 22.2.2007), רע"פ 303/10 עבד אל קאדר נגד מדינת ישראל (ניתנה ביום 13.1.10) וע"פ 3168/08 (מחוזי חיפה) מדינת ישראל נ' חוג'יראת אמל, (ניתן ביום 19.3.2008).

גישתו של בית המשפט לתעבורה בהטלת עונשים הולמים על מי שחוטא בעבירות מסוג העבירות בהן הורשע המערער, מקובלת עליי. אולם, מבלי להתעלם מחומרת העבירות בהן הורשע המערער, על בית המשפט לבחון כל מקרה ונסיבותיו.