בג"ץ 8619/12 פלוני נ' מדינת ישראל

השופט ח' מלצר:

1. לפנינו עתירה בגדרה התבקשנו להוציא תחת ידינו צו על תנאי, שיורה למשיבה ליתן טעם מדוע לא תונפק לעותר ולילדיו תעודת זהות ישראלית ו/או היתר שהייה בלתי מוגבל בזמן בארץ. כן התבקשנו להורות למשיבה על תשלום פיצוי לעותר, בשל פעולות ומחדלים נטענים, שהמשיבה ביצעה כלפי העותר, לשיטתו.

להלן יובאו בקצרה הנתונים הדרושים להכרעה במכלול.

רקע ועובדות רלבנטיות

2. העותר, יליד שנת 1966, הינו תושב אזור יהודה ושומרון (להלן: האזור) ולו שלושה ילדים בגירים.

          אקדים ואציין כי לעותר עבר פלילי כבד, הנושא לא פחות מ-14 הרשעות בין השנים 1997-1981 והרשעות נוספות בשנים: 2002, 2007 ו-2008, בין השאר, בעבירות של: רכוש ואלימות, אשר בגינן אף ריצה מאסרים בתקופות שונות.

3. במהלך השנים 1988-1987 שימש העותר כ"סייען" של גורמי הביטחון. על רקע הסיוע האמור, העותר הוכר במהלך שנת 1992 כמי שזכאי לטיפול שיקומי. במהלך שנת 1993 העותר נידון לעונש מאסר בפועל למשך שנתיים. במהלך ריצוי עונשו, העותר שב וסייע לשירות הביטחון הכללי כ"מדובב". אולם, בשנת 1994, בעודו מרצה את עונשו, העותר חשף בפני מספר נחקרים את עובדת היותו מדובב, את זהותם של מדובבים נוספים, ואת שיטת הפעולה של גורמי הביטחון. נוכח האמור, הוחלט, במהלך שנת 1999, להפסיק את הטיפול השיקומי בו.

4. במהלך שנת 1996 העותר שוחרר ב"שחרור מוקדם" ממאסר שריצה באותה העת, וזאת במסגרת הסכמי הביניים שנערכו בין ישראל לבין הרשות הפלסטינית על-פי החלטת הוועדה לשחרור אסירים, מכוח סעיף 3 לחוק יישום ההסכם בדבר רצועת עזה ואזור יריחו (סמכויות שיפוט והוראות אחרות) (תיקוני חקיקה), התשנ"ה-1994.

5. במהלך שנת 1999, בעודו מרצה עונש של מאסר בפועל בן 3 שנים, פנה העותר לראשונה לבית משפט זה בבקשה לקבל מחדש טיפול שיקומי ורישיון ישיבה בישראל, בין היתר, משום שנשקפת לו לטענתו סכנה בכך שישהה באזור. העתירה נדחתה לאחר שלא נמצאה עילה להתערבות בהחלטה בדבר הפסקת הטיפול השיקומי, ומאחר שבית המשפט התרשם כי לא קיימת סכנה לשלומו של העותר באזור (ראו: בג"ץ 2334/99).