בג"ץ 7892/15 רחל סופר נ' בית הדין הארצי לעבודה ואח'

עתירה למתן צו על תנאי

השופטת ע' ברון:

1. זוהי עתירה המופנית כנגד פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה (סגנית הנשיא ו' וירט ליבנה, השופטות ל' גליקסמן ונ' רות ונציגי הציבור ו' עזאם ומ' ינון) (להלן: בית הדין הארצי) ב-ע"ע 66514-09-14 סופר – צברי (20.10.2015), שבו נדחה ערעורה של העותרת על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בירושלים (השופט ד' גולדברג ונציגות הציבור י' רייכמן ור' חפץ) (להלן: בית הדין האזורי) ב-ת"ב 31889-05-10 סופר-סייג – צברי (17.8.2014). לטענת העותרת, בפסק הדין נפלו טעויות משפטיות מהותיות, המקימות עילה להתערבותו של בית משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק.

רקע

2. שורשיה של עתירה זו בסכסוך ארוך שנים בין העותרת לבין המשיב 2 (להלן: המשיב), אשר נדון בשורה של פסקי דין שניתנו בערכאות רבות, ואחריתו, למרבה הצער, אינה נראית לעין. בית הדין האזורי גולל בפסק דינו את השתלשלות העניינים במלואה (ראו פסקאות 40-6), ואין טעם לחזור על מכלול פרטיה כאן. נביא אפוא את עיקרי הדברים בלבד, אם כי במקרה דנן גם הדרך הקצרה כוללת פיתולים לא מעטים.

           בין המשיב לבין העותרת וחברה שהיתה בבעלותה נחתם חוזה העסקה ביולי 2000, לפיו המשיב ישמש כמנכ"ל סניף הודו ואסיה של החברה. כעבור חודשים ספורים עלו יחסי הצדדים על שרטון, ולאחר כשבעה חודשי עבודה הופסקה העסקת המשיב בחברה. בהתאם לתניית בוררות שנכללה בחוזה, הגישו הצדדים תביעות הדדיות לבורר, עו"ד דרור גל, שנבחר על-ידי יושב-ראש לשכת עורכי הדין. פסק הבוררות ניתן ביום 26.9.2005, בתום ארבע שנות התדיינות, ובגדרו נדחתה תביעתה של העותרת והתקבלה בחלקה תביעתו של המשיב. נקבע, כי על העותרת לשלם למשיב 204,166 ש"ח בגין עמלות מעסקה שכונתה "עסקת אבו דאבי" – שליש מהסכום שנתבע על ידו בגין רכיב זה; וכן סכום של כ-16,500 ש"ח, עבור הפרשי שכר, הפרשי עמלות והחזר הוצאות, כאשר סכום אחרון זה יישא ריבית חודשית של 20%. בנוסף נקבע כי על העותרת לשלם את הוצאותיו של המשיב, בסך של 90,000 ש"ח (מחצית מהסכום שנתבע על ידו) (להלן: פסק הבוררות).

3. העתירה שלפנינו יוצאת נגד אישורו של פסק הבוררות, בארבעה גלגולים שונים, בשורת ערכאות של בתי הדין לעבודה. טענותיה של העותרת, בגדרי הגלגול הנוכחי, הועמדו על שני אדנים. הראשון נוגע לחשש ממשי ממשוא פנים בפסק הבוררות, הואיל ולפי הנטען הבורר וכן עורכי דין המועסקים במשרדו, הופיעו בבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב בעת שהמשיב שימש בו כנציג ציבור. לפיכך ובפרט שעה שהמשיב והבורר הסתירו עובדה זו מהעותרת, נטען כי הבורר היה נגוע בניגוד עניינים, היות שעניינו בקבלת התייחסות אוהדת מאת המשיב ללקוחות משרדו הובילה למתן פסק בוררות מוטה. הטעם השני לבקשת ביטול פסק הבוררות היא הריבית שפסק הבורר, שלפי הטענה אינה חוקית בהיותה סותרת את הוראות צו הריבית (קביעת שיעור הריבית המכסימלי), התש"ל-1970 ואת תקנות הסדרת הלוואות חוץ-בנקאיות (קביעת סכום לעניין סעיף 15(ב)(1) לחוק), התשס"ז-2007. בשל עילות אלה נטען כי דין פסק הבוררות להתבטל, הן מכוח סעיף 24(10) לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968 (להלן: חוק הבוררות) – עילה שעל פיה היה בית משפט מבטל פסק דין סופי, והן מכוח סעיף 24(1) לחוק הבוררות – לא היה הסכם בוררות בר-תוקף.

ההליכים הקודמים

4. עם השלמת פסק הבוררות, נשלחה הודעה לצדדים כי הפסק יימסר להם לאחר פירעון שכר טרחת הבורר. פסק הבוררות נמסר למשיב, אשר שילם את חלקו, אך לא לעותרת, משלא שילמה את חלקה. ביום 26.1.2006 הגיש המשיב לבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב-יפו בקשה לאישור פסק הבוררות. בית הדין הורה לעותרת להגיש את תגובתה לבקשה, ומשזו לא הוגשה ניתן ביום 15.3.2006 פסק דין המאשר את פסק הבוררות (ע"ב 2653/06), בהתאם לסעיף 23 לחוק הבוררות.

           העותרת הגישה ביום 6.4.2006 בקשה לביטול פסק הדין, בטענה שפסק הבוררות הומצא לה רק לאחר מתן פסק הדין. בקשה זו התקבלה בהחלטה מיום 28.8.2006, וכן הוחלט להעביר את הדיון לבית הדין האזורי לעבודה בירושלים. זאת בשל מראית פני הצדק, הואיל והמשיב כיהן, בשנים 2005-2002, כנציג ציבור (עובדים) בבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב. משהועבר הדיון, בית הדין האזורי בירושלים שב ואישר את פסק הבוררות (ע"ב 1453/07 צברי – סייג-סופר (17.12.2008)), לאחר שהעותרת לא שילמה את הערובה שנדרשה להפקיד.