בג"ץ 5342-12 רמירס לוי ואח' נ' משרד הפנים

השופטת ד' ברק-ארז:

1. אנשים שנולדו וגדלו אי-שם במרחבי פרו מבקשים לעלות לישראל מכוחו של חוק השבות, התש"י-1950 (להלן: חוק השבות). נקודת המוצא לדיון היא שסבא רבא שלהם היה יהודי שמוצאו במרוקו. עם זאת, יש מחלוקת באשר לשאלה האם סבתא רבתא שלהם הייתה יהודייה אף היא, נתון שהוא קריטי לצורך הכרעה בשאלה האם העותרים הם נכדים של יהודי או יהודייה (היינו של אחד מילדיה של הסבתא רבתא), לצורך סעיף 4א לחוק השבות. עד לשנת 2009 עלו לישראל בני משפחה אחרים, אף הם נינים של אותה סבתא רבתא, והם הוכרו כזכאי שבות בשל היותם נכדים ליהודים. העותרים שבפנינו בקשו אף הם ללכת בעקבות קרוביהם ולעלות לישראל. אולם, הם נענו בשלילה לאחר שמשרד הפנים (להלן: המשיב) הגיע לכלל מסקנה, בעקבות בדיקה חוזרת של תולדות היהודים באזור מוצאם, כי גברים יהודיים שהיגרו לאזור בתקופת חייו של הסבא רבא נישאו לנשים מקומיות, ולכן סביר לקבוע שהסבתא רבתא לא הייתה יהודייה. משכך, הם אינם זכאים לעלות לארץ מכוח חוק השבות. האם הונחה תשתית עובדתית מספקת להחלטה זו של המשיב? זאת ועוד, האם תשתית עובדתית זו יכולה להיחשב מספקת בשים לב לכך שבמשך שנים ארוכות קודם לכן לא הוטל ספק ביהדותה של הסבתא רבתא, היינו שמדובר בשינוי של החלטה מינהלית קודמת? אלה השאלות שעמדו במרכז הדיון בפנינו. הן היו כרוכות, מטבע הדברים, בהיבטים עקרוניים הנוגעים לדרכים לבירור מוצאם של מי שמבקשים לעלות לישראל ממדינות רחוקות, שבהן היהודים וצאצאיהם לא חיו בהכרח במסגרתן של קהילות מוכרות ומסורתיות או במדינות שבהן נערכו רישומים מסודרים לגבי שיוכם הלאומי או הדתי של התושבים.

עיקרי התשתית העובדתית

2. העותרים, בני משפחה אחת, הם אזרחי פרו שלהם שורשים משפחתיים יהודיים. מר רמון לוי (להלן: רמון), יהודי שמוצאו ממרוקו, הוא הסבא רבא של העותרים כולם. רמון נישא לחמש נשים, שאחת מהן היא הגברת אורטנסיה לבית סארביה (להלן: אורטנסיה), הסבתא רבתא של העותרים. העותרים 2-1 הם נכדיו של מר קרלוס לוי (להלן: קרלוס), אחד מילדיהם של רמון ואורטנסיה. העותרים 6-3 הם נכדיה של הגברת סמירה לוי (להלן: סמירה), אחותו של קרלוס, אף היא אחת מילדיהם של רמון ואורטנסיה. העותר 7 הוא נכד נוסף של קרלוס ונין של רמון ואורטנסיה, שעלה לארץ בשנת 2007 מכוח חוק השבות, והצטרף לעתירה בשל רצונו להביע את תמיכתו בעותרים האחרים, הגם שלא ביקש כל סעד אופרטיבי.

3. בשנת 2008 נכנס לתפקידו ממונה חדש, אשר היה אמון על בדיקתן של זכאויות לפי חוק השבות באמריקה הלטינית. בשלב זה, נערכה בדיקה נוספת של תולדות הקהילה באיקיטוס, עיר מוצאה של המשפחה, ועלה חשש כי אין תשתית עובדתית מספיקה לקביעה שאורטנסיה הייתה יהודייה. קביעה זו לא התבססה על נתונים חדשים הנוגעים לאורטנסיה עצמה, אלא על ממצאים כלליים הנוגעים לתולדות הקהילה, ובעיקר לפרקטיקה של נישואין לנשים מקומיות. בהתאם לכך, בעת שהעותרים 6-1 (שיכונו להלן: העותרים, בשים לב לכך שעתירתו של העותר 7 היא סימבולית בלבד) היו בשלב מתקדם ביותר של הליכי העלייה לישראל, נדחתה בקשתם לעלות לפי חוק השבות. מגעים נוספים עם המשיב בנושא זה העלו חרס, ובעקבות זאת הגישו העותרים בשנת 2012 את העתירה שבפנינו.

ההליכים עד כה

4. בעתירה נטען, בעיקרו של דבר, כי קיימת תשתית עובדתית התומכת ביהדותה של אורטנסיה, וכי למעשה די בכך שהיא הוכרה כיהודייה לאורך שנים על-ידי המשיב. העותרים טוענים כי המסמכים שהגישו בתמיכה לבקשתם להיות מוכרים כזכאי שבות מבססים את טענתם, וכן מצביעים על הנזקים שנגרמו להם בעקבות "שינוי החזית" המפתיע מצד המשיב. כראיה מרכזית ליהדותה של אורטנסיה הציגו העותרים צילום של קברה, אשר על מצבתו מופיע מגן דוד. בהמשך לכך, הם טענו שבית הקברות שבו נקברה הוא בית קברות יהודי המשרת את הקהילה.

5. בתגובה המקדמית לעתירה שהוגשה מטעם המשיב הוצגו הטעמים לשינוי שחל בעמדתו בכל הנוגע למשפחתם של העותרים, תוך הדגשה שזו לא הוחלה רטרואקטיבית על מי שכבר קיבלו זכויות שבות עד לאותה עת. בתגובה הפנה המשיב למחקרים שנעשו אודות תולדות היהודים בעיר איקיטוס בפרו ואשר מהם עולה כי ראשיתה של הקהילה בקבוצה של גברים יהודים שהיגרו למקום בשלהי המאה התשע-עשרה ממרוקו. מחקרים אלה מלמדים, כך נטען, כי בשל אי-הימצאותן של נשים יהודיות במקום נישאו היהודים המהגרים, ככלל, לנשים מקומיות, ולכן ממילא צאצאיהם אינם יהודים על-פי ההלכה. המשיב טען כי רמון, שהיה כאמור ראש משפחתם של העותרים, היה אחד מאותם יהודים-מהגרים, ולכן ניתן להסיק מהמחקר כי אף הוא נישא לאשה מקומית. המשיב טען בנוסף כי בשנת 2008 נערכה בדיקה ביחס לבית הקברות של הקהילה, שבו קבורה אורטנסיה, והתברר כי בבית קברות זה קבורים גם בני משפחה של יהודים – בני זוג, בנים ונכדים. משכך, סבור המשיב כי אין כל ראיה ליהדותה של אורטנסיה. לעניין חלק מבני המשפחה שעלו ארצה אחרי שנת 2008 טען המשיב כי אלו עלו על-בסיס קשרי המשפחה שלהם לרמון בלבד, אשר לגבי יהדותו לא חולק המשיב. משכך, עמדתו העדכנית של המשיב, כאמור, היא שהעותרים הם נינים של יהודי, לכל היותר, ואינם זכאי שבות.

6. ביום 3.3.2014 קיימנו דיון בעתירה. לאחר שנשמעו טענות הצדדים החלטנו על הוצאת צו על-תנאי. בהתאם לכך, ביום 30.6.2014, הוגש תצהיר התשובה מטעם המשיב. המשיב ציין כי בחודש אפריל 2014 ערך שימועים לחלק מבני המשפחה. הוא הוסיף והצביע על כך שסמירה, בתה של אורטנסיה, אמרה במסגרת השימוע שאינה יודעת אם הוריה של אורטנסיה היו יהודים. המשיב חזר על טענתו לפיה אין כל ראיה לכך שאורטנסיה הייתה יהודייה.