בג"ץ 5026/13 פלוני ואח' נ' שר הפנים ואח'

הנשיאה מ' נאור:

עניינה של עתירה זו בהחלטתו של המשיב 1 - שר הפנים - לדחות את בקשתו של העותר 1 (להלן: העותר) לקבלת היתר שהייה בישראל מטעמים הומניטאריים מיוחדים. זאת בהתבסס על המלצתה של המשיבה 3 - הוועדה המקצועית המייעצת (להלן: הוועדה ההומניטארית) - הפועלת לפי סעיף 3א1 לחוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה), התשס"ג-2003 (להלן: הוראת השעה).

רקע והליכים קודמים

1. העותר, יליד שנת 1980, נולד והתגורר בחאן יונס שברצועת עזה עד שמלאו לו 16 שנים. מאז ועד היום התגורר לסירוגין בישראל, מבלי שניתן לו היתר לכך. במהלך שהותו בישראל הורשע פעמיים, בשנת 2001 ובשנת 2005, בעבירות של התחזות ושהיה בלתי חוקית ואף ריצה בשל כך תקופות מאסר של מספר חודשים בכל פעם. בשנת 2006 נישאו העותר והעותרת 2 (להלן:העותרת), בעלת אזרחות ישראלית, בפני בית הדין השרעי ביפו. מאז הם מגדלים יחדיו את בתה של העותרת מנישואים קודמים, היא העותרת 3 ואת ארבעת ילדיהם המשותפים, הם העותרים 7-4. בשלהי שנת 2007 הגישו העותרים בקשה לאיחוד משפחות. בקשה זו נדחתה על הסף לאור תחולתו בעניינם של סעיף 2 להוראת השעה, אשר ככלל אוסר על מתן אזרחות, רישיון ישיבה או היתר שהייה בישראל לתושבי אזור יהודה, שומרון וחבל עזה, לרבות מטעמים של איחוד משפחות.

2. לטענת העותר במהלך ריצוי תקופת מאסרו הראשונה בישראל גויס כמשתף פעולה על ידי השב"כ, עבורו עבד הן במשך מאסרו והן לאחר מכן, עם חזרתו לרצועת עזה. עוד טען כי בשתי הזדמנויות שונות בהן שהה ברצועת עזה, בשנת 2002 ובשנת 2007, נעצר ונחקר על ידי כוחות הביטחון הפלסטיניים בחשד לשיתוף פעולה עם ישראל. בשל חשד זה, כך לפי העותר, היה נתון במהלך חקירותיו למסכת ארוכה של עינויים, השפלות ואיומים מצד אנשי כוחות הביטחון הפלסטיניים. לטענת העותר בשל תיוגו כמשתף פעולה עם ישראל אף אולץ להתגרש מאשתו הראשונה, תושבת עזה, בלחץ משפחתה, ומסיבה זו גם נותק הקשר בינו לבין שני ילדיהם המשותפים.

3. עם שחרורו ממעצר ברצועת עזה נמלט ממנה העותר והסתנן בחזרה לישראל דרך מצרים. בשנת 2008 הגיש בקשה למתן היתר שהיה בישראל מטעמי איום ל"וועדת המאוימים". על המלצת וועדת המאוימים מסתמכים מפקד האזור בהחלטתו אם לתת היתר שהיה בישראל ושר הפנים בהחלטתו אם לתת רישיון לישיבה בישראל לתושב האזור. זאת מתוקף הסמכות שהוקנתה להם בסעיף 3ג להוראת השעה וכחריג לכלל המעוגן בסעיף 2 להוראת השעה (ראו בג"ץ 9482/11 פלוני נ' שר הפנים, פסקאות לה-לח לפסק הדין (7.1.2013) (להלן: עניין פלוני)). בבקשתו ציין העותר כי לאור שיתוף הפעולה שלו עם השב"כ וידיעתן של רשויות החמאס ברצועת עזה על כך, קיים חשש ממשי לחייו ולשלמות גופו אם יוחזר לרצועה וכי חשש זה מצדיק היענות לבקשתו. ביום 14.8.2008 דחתה ועדת המאוימים את בקשתו של העותר בקבעה כי "לא קיימת אינדיקציה עדכנית למאוימות". בהחלטתה ציינה כי לא נמצא אימות לטענתו של העותר בדבר שיתוף פעולה עם גורמי הביטחון וכי בכל מקרה לא נשקפת סכנה לחייו ברצועת עזה על רקע חשדות לשיתוף פעולה עם ישראל. עוד נאמר בהחלטה כי מתן היתר שהיה בישראל לעותר עלול לסכן את ביטחון המדינה.

4. כחודשיים לאחר מכן, באוקטובר 2008, פנו העותרים לוועדה ההומניטארית בבקשה שתמליץ על מתן היתר שהייה או רישיון ישיבה בישראל לעותר מטעמים הומניטאריים מיוחדים. בהתאם לאמור בסעיף 3א1 להוראה השעה רשאי שר הפנים, בהסתמך על המלצת הוועדה ההומניטארית, לתת רישיון ישיבה או היתר שהייה בישראל מטעמים אלו לתושב האזור שבן משפחתו שוהה כדין בישראל, גם זאת כחריג לסעיף 2 להוראת השעה. בפנייתם ציינו העותרים שני טעמים שהצדיקו לשיטתם היענות לבקשה. הראשון הוא הסכנה לחייו ולשלמות גופו של העותר אם יוחזר לרצועת עזה - זאת לאור תיוגו כמשתף פעולה עם ישראל. הטעם השני שהוצג הוא הנזק שייגרם לעותרת אם תסורב הבקשה והעותר יגורש מישראל. בהקשר זה תוארו נסיבות חייה של העותרת אשר הייתה קורבן להתעללות פיזית ונפשית מצד בעלה הקודם. נטען כי רק בזכות ההיכרות עם העותר, ונכונותו לגדל עמה את בתה מנישואיה הראשונים ולשמש כמפרנס היחיד למשפחה, נחלצו העותרת ובתה מן המצוקה בה שרו קודם לכן. בחלוף שנה ממועד הגשת הבקשה לוועדה ההומניטארית, ומשלא התקבלה החלטה בעניינם, הגישו העותרים עתירה קודמת לבית משפט זה (להלן: העתירה הראשונה).

5. בעוד העתירה תלויה ועומדת, דנה לבסוף הוועדה ההומניטארית בבקשתם של העותרים והמליצה לדחותה מן הטעם שלא נמצאו בה טעמים הומניטאריים מיוחדים. בהמלצתה דחתה הוועדה ההומניטארית את טענת המאוימות של העותר, בהישענה על המלצת ועדת המאוימים שהובאה לעיל שלפיה לא קיימת אינדיקציה למאוימות וכי מתן היתר שהייה לעותר עלול לסכן את ביטחון המדינה. במכתב שנמסר לבא-כוח העותרים מטעם יושבת ראש הוועדה ההומניטארית צוין כי "אין בידי הוועדה [ההומניטארית] כלים לבדוק את הטענות בקשר למאוימות ולכן היא מסתמכת בנושא זה על וועדת המאוימים". גם את טענתם הנוספת של העותרים בדבר הנזק שייגרם לעותרת אם יגורש העותר דחתה הוועדה ההומניטארית. בהמלצת הוועדה הוזכר כי בהתאם לסעיף 3א1(ה)(1) להוראת השעה בקשת איחוד משפחות אינה יכולה לשמש כשלעצמה טעם הומניטארי מיוחד המצדיק מתן היתר שהייה בישראל. שר הפנים אימץ ביום 16.5.2010 את המלצת הוועדה ההומניטארית. משנתקבלה החלטת השר, הורה בית משפט זה על מחיקת העתירה הראשונה (בג"ץ 8321/09 פלונים נ' משרד הפנים (20.6.2010)).

6. בסמוך לאחר מחיקת העתירה הראשונה, הגישו העותרים עתירה נוספת לבית משפט זה בה תקפו את החלטת שר הפנים ואת המלצת הוועדה ההומניטארית עליה נסמך בטענה של אי סבירות. במהלך הדיון בעתירה, ובעקבות המלצת בית המשפט, הודיעו העותרים על נכונותם למשוך את העתירה ולפנות בשנית לוועדת המאוימים בבקשה למתן היתר שהייה עבור העותר מטעמי איום. לאור זאת ניתן פסק דין בו נקבע: