בג"ץ 3997/14 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' שר החוץ ואח'

הנשיא (בדימ') א' גרוניס:

1.        העתירה שלפנינו, שהוחלט לדון בה בהרכב מורחב, עוסקת במינויו של המשיב 4, חבר-הכנסת צחי הנגבי (להלן – הנגבי), לתפקיד סגן שר החוץ. העותרת, התנועה למען איכות השלטון בישראל (להלן – העותרת), מבקשת כי נורה למשיבים 3-1 לבטל מינוי זה, שכן טרם מינויו הורשע הנגבי בפלילים ובית המשפט שדן במשפטו הפלילי קבע כי יש בעבירה שבה הורשע משום קלון.

רקע עובדתי

2.        ביום 25.9.2006 הוגש לבית משפט השלום בירושלים כתב אישום נגד הנגבי ונגד נאשם נוסף (ת"פ 4063/06). כתב האישום התייחס לתקופה שבה כיהן הנגבי כשׂר במשרד לאיכות הסביבה, בשנים 2003-2001. כתב האישום כלל שני אישומים. האישום הראשון, שהופנה נגד הנגבי ונגד הנאשם הנוסף, עסק בטענה ל"מינויים פוליטיים" במשרד לאיכות הסביבה. המאשימה טענה, כי במהלך תקופת כהונתו כשׂר פעל הנגבי באופן מתוכנן ושיטתי כדי להביא למינויָם של עשרות חברי מרכז מפלגת הליכוד ומקורביהם לתפקידים שונים במשרד לאיכות הסביבה ובגופים הקשורים אליו. באישום זה הואשמו הנגבי והנאשם הנוסף בעבירה של מרמה והפרת אמונים (סעיף 284 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן – חוק העונשין)). להנגבי יוחסו מספר עבירות נוספות: עבירה של שחיתות ואיום, לפי סעיף 10(א)(1)(א) לחוק בחירות לגופים ציבוריים, התשי"ד-1954, בצירוף סעיף 17 לחוק המפלגות התשנ"ב-1992 (להלן – חוק המפלגות), ועבירה של ניסיון להשפיע על בעל זכות הצבעה, לפי סעיף 28(א)(3) לחוק המפלגות. בסופו של יום, הנגבי לא הורשע בעבירה מן העבירות שבאישום הראשון בכתב האישום (הכרעת דין מיום 13.7.2010). בבית משפט השלום בירושלים נחלקו דעות חברי המותב באשר לאישום זה. אב בית-הדין, כבוד השופט י' צור, סבר כי יש לזכות את הנגבי מעבירת מרמה והפרת אמונים; כבוד השופט א' רומנוב סבר כי הוכח שהנגבי עבר עבירה של מרמה והפרת אמונים, אולם דעתו הייתה כי יש לבטל את האישום בקשר לעבירה זו בשל טענת "הגנה מן הצדק"; וכבוד השופט ע' שחם סבר כי יש להרשיעו בעבירה האמורה. נוכח חילוקי דעות אלו קבע בית משפט השלום כי האישום נגד הנגבי יבוטל בכל הנוגע לעבירת המרמה והפרת האמונים. באשר לעבירות הנוספות שיוחסו להנגבי באישום זה, הוחלט ברוב דעות של כבוד השופטים י' צור ו-א' רומנוב, נגד דעתו החולקת של כבוד השופט ע' שחם, לזכות את הנגבי מהן. להשלמת התמונה יצוין, כי גם הנאשם הנוסף לא הורשע באישום הראשון בכתב האישום; ברוב דעותיהם של כבוד השופטים י' צור ו-א' רומנוב הוחלט לבטל את האישום נגדו בשל קבלת טענת "הגנה מן הצדק" (בעוד שכבוד השופט ע' שחם סבר כי יש לזכותו מאישום זה).

3.        לנסיבות שבהן עסק האישום השני אייחד מספר מילים, שכן באישום זה הורשע הנגבי, והרשעה זו היא העומדת ברקע העתירה דנא. אישום זה עסק במודעה שפורסמה בחודש נובמבר 2002 בעיתון שהופץ בקרב חברי מרכז מפלגת הליכוד, לקראת הבחירות המקדימות שנערכו במפלגה לפני הבחירות לכנסת ה-16. המודעה נשאה את הכותרת: "חשיפה: השר צחי הנגבי – שיא לאומי במינוי חברי ליכוד". המודעה פורסמה בכוונה לזכות בתמיכתם של חברי מרכז הליכוד בהנגבי, ונוסחה כאילו חוברה על-ידי אדם שאינו הנגבי. במודעה נכתב, כי הנגבי פעל למינויָם של למעלה מ-80 חברי מרכז הליכוד במשרד לאיכות הסביבה תחת הנהגתו. כן נכללה במודעה רשימה (שצוין כי היא "חלקית") של 74 שמות חברי המרכז והתנועה שהנגבי פעל לשילובם בשירות המדינה. במודעה תואר הנגבי כמי שניצח באופן אישי על מלאכת המינויים. בסוף המודעה נכתב, כי "אנחנו משוכנעים שהשר הנגבי, במשרד גדול הרבה יותר שצפוי להינתן לו בעקבות הבחירות הבאות יוסיף ללמד את שרי התנועה כיצד על הליכוד לשלוט: לא בדיבורים – אלא במינויים". בסוף המודעה הובאה תגובתו של הנגבי לדברים, ובה אמר: "אני מודה באשמה".

           עניינה של מודעה זו הובא בפני יושב ראש ועדת הבחירות המרכזית לכנסת (להלן – ועדת הבחירות), השופט מ' חשין (בגדר הליך משפטי שיזמה העותרת, שבו ביקשה כי יינתן צו מניעה להפסקת הפצת המודעה בהתאם לסעיף 17ב לחוק הבחירות (דרכי תעמולה), התשי"ט-1959). בתצהיר שמסר הנגבי ליושב ראש ועדת הבחירות (עליו חתם ביום 6.12.2002), ולאחר מכן בעדות בעל פה תחת אזהרה שמסר בפני יושב ראש ועדת הבחירות ביום 10.12.2002, טען הנגבי כי לא הוא פרסם את המודעה וכי הוא אינו קשור לחיבורה. הנגבי כלל בתצהירו טיעון מפורט שבוּסס על הטענה כי לא הוא עומד מאחורי פרסום המודעה, ועל כן, אין מקום ליתן כלפיו צו מניעה בהתייחס לפרסום שלא הייתה לו שליטה עליו. בכתב האישום טענה המאשימה, כי התצהיר והעדות שנתן הנגבי היו כוזבים, שכן המודעה נכתבה על ידי הנגבי עצמו, ולמצער הנגבי היה מעורב בניסוחה. להנגבי יוחסו באישום זה עבירות של עדות שקר ושבועת שקר (לפי סעיפים 237 ו-239 לחוק העונשין). בית משפט השלום קבע בדעת רוב (כבוד השופטים א' רומנוב ו-ע' שחם, בניגוד לדעתו החולקת של כבוד השופט י' צור), על בסיס ניתוח מפורט של החומר הראייתי שהוצג בפניו, כי הוכח מעבר לספק סביר שהמודעה הנזכרת הייתה פרסום שהנגבי הפיק, וכי הוא היה הגורם המרכזי, ואולי הבלעדי, בעשיית הפרסום. לפיכך, הרשיעוֹ בית משפט השלום (בדעת רוב) בעבירה של עדות שקר.

4.        גם בגזר-הדין שניתן באותו משפט פלילי נחלקו דעות השופטים בבית משפט השלום (גזר-דין מיום 9.11.2010). עיקר גזר-הדין נסוב סביב סוגיית הקלון. המאשימה ביקשה כי בית המשפט יקבע שיש עם העבירה שבה הורשע הנגבי קלון (בהתאם לסעיפים 42א ו-42ב לחוק-יסוד: הכנסת). מנגד, צוות ההגנה הביא בפני בית משפט השלום ראיות רבות ללַמד זכות על הנגבי. בית משפט השלום ציין בדעת הרוב (כבוד השופטים א' רומנוב ו-ע' שחם), כי הוא נתן את הדעת לטענות ההגנה, ואף התחשב "באופן המוצלח ביותר" (לשון בית משפט השלום) שבו מילא הנגבי את תפקידו כשׂר במשרד לאיכות הסביבה. עוד ציין בית משפט השלום שהוא נתן את הדעת למידותיו הטובות של הנגבי וליכולותיו המרשימות. חרף כל זאת, נקבע בדעת הרוב כי יש עם העבירה שבה הורשע הנגבי קלון (פיסקה 54 לדעת הרוב בגזר-הדין):