בג"ץ 2443/15פלוני נ' ביה"ד הרבני הגדול בירושלים

 השופטת ע' ברון: 

1.        לפנינו עתירה שנסבה על השגותיו של העותר על החלטותיהם של בית הדין הרבני האזורי בחיפה ובית הדין הרבני הגדול בירושלים, בעיקר בנוגע לחוות דעת שאומצה על ידיהם בנוגע לעריכת איזון משאבים בין העותר לגרושתו. לטענת העותר, שגו בתי הדין הרבניים שפסקו בעניינו באופן שיש בו משום פגיעה בכללי הצדק הטבעי ואי עשיית משפט.

רקע והליכים קודמים

2. העותר ומשיבה 9 (להלן: האשה) נישאו ביום 18.3.1980 וביום 2.1.2003 הם התגרשו. בין השניים נחתם הסכם פירוד שנוסח על ידיהם וביום 11.12.2002 קיבל את אישור בית הדין הרבני האזורי בחיפה, הוא המשיב 5 (להלן: הסכם הפירוד ו-בית הדין האזורי, בהתאמה). מהחלטות שניתנו על ידי בתי הדין הרבניים בעניינם של בני הזוג, עולה שהסכם הפירוד מתייחס בעיקר לעניין תשלומי המשכנתא שעל הדירה שברשותם, וכי אין בהסכם הפירוד התייחסות לעניין איזון המשאבים ביניהם או ויתור מצד מי מהם על זכויות אחרות שמגיעות להם על פי דין במסגרת הגירושין.

           ביום 20.11.2005 ערערה האשה לבית הדין הרבני הגדול בירושלים, הוא המשיב 1 (להלן: בית הדין הגדול), וטענה לביטול הסכם הפירוד. בית הדין הגדול הגיע למסקנה שבית הדין האזורי לא סיים את מלאכתו והורה להחזיר אליו את התיק על מנת שיעריך מחדש את זכויות הצדדים על פי הוראות הסדר איזון המשאבים שבחוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג-1973, שלא נלקחו בחשבון בהסכם הפירוד. בהתאם להחלטה זו מינה בית הדין האזורי אקטואר-מומחה (להלן: מר דרייפוס) לחשב את זכויות בני הזוג על מנת להגיע למיצוי הזכויות של כל אחד מהם. ביום 21.11.2007 אימץ בית הדין האזורי את חוות דעתו של מר דרייפוס ולפיה לאשה יש חוב כלפי הבעל, חוב המבוסס על איזון המשאבים שביניהם ועל חוב שכירות מחמת שהייתה בדירת בני הזוג מיום הגירושין ועד מתן חוות הדעת על ידי מר דרייפוס.

           ביום 24.5.2009 ערערה האשה שוב לבית הדין הגדול וזה הורה לבית הדין האזורי לערוך בירור נוסף במספר עניינים ולאחר מכן להעביר את תשובותיו לבית הדין הגדול על מנת שיפסוק בערעור. בהתאם להחלטה זו, הועבר התיק לבית הדין האזורי, ובשל חלוף השנים נקבע התיק למותב שונה מהמותב שאימץ בשנת 2007 את חוות דעתו של מר דרייפוס. המותב החדש החליט כי יש צורך למנות מומחה אחר במקום מר דרייפוס, על מנת שייתן חוות דעת מחודשת בעניין חשבון האיזון בין בני הזוג. ואמנם, ביום 30.11.2011 מינה בית הדין האזורי מומחה חדש (להלן: מר שפרינצק), וביום 29.8.2013 הגיש מר שפרינצק את חוות דעתו, שהייתה שונה בתכלית מחוות הדעת של מר דרייפוס. בעוד שחוות דעתו של מר דרייפוס נטתה לטובת הבעל, נטתה חוות דעתו של מר שפרינצק לטובת האשה. בית הדין האזורי אימץ את חוות דעתו של מר שפרינצק ונתן לה תוקף של פסק דין.

3.        העותר לא קיבל את הדין ועירער לבית הדין הגדול, כשבפיו שתי טענות עיקריות: האחת מינהלית ונוגעת לענייני סמכות; והשנייה עניינית ונוגעת לכשירות חוות הדעת של מר שפרינצק. אשר לטענה הראשונה, טען העותר כי בית הדין האזורי מינה את מר שפרינצק בחוסר סמכות, מאחר שהוראות בית הדין הגדול לא כללו הוראה למנות מומחה אחר תחת המומחה הקודם. לשיטת העותר, חוות דעתו של מר דרייפוס הייתה מקובלת על בית הדין הגדול, וכל שהורה היה להשלים מספר הבהרות. לפיכך, טען העותר, ביטול חוות דעתו של מר דרייפוס, מינוי מומחה חלופי ואימוץ חוות דעתו – נעשו בחוסר סמכות.

           הטענה השנייה שהעלה העותר בערעורו הייתה כי מר שפרינצק לא מוסמך לערוך חוות דעת הנוגעת לענייני איזון, שכן השכלתו אינה מתאימה ואינה מספיקה לשם כך. מר שפרינצק אינו אקטואר בהשכלתו ואף אינו רואה חשבון. תוארו האקדמי הוא כלכלן ובוגר מנהל עסקים, והעותר טען כי השכלה זו אינה מכשירה אותו כדי לבצע חישובים של איזון משאבים המורכבים מחישובי פנסיה וזכויות עתידיות.

4. בהחלטתו מיום 18.6.2014 ציין בית הדין הגדול כי מעיון בהיסטוריית ההליכים בתיק עולה תמונה ברורה, והיא שחרף העובדה שחוות דעתו של המומחה הקודם, מר דרייפוס, נטתה לטובת העותר, העותר ובא כוחו לא היו שבעי רצון ממנה ופעלו לבטלה. בית הדין הגדול ציין כי העותר ובא כוחו אף שקלו לתבוע את מר דרייפוס בגין נזקים שנגרמו לעותר, לטענתם, בשל רשלנות מר דרייפוס בעריכת חוות דעתו. בנוסף למד בית הדין הגדול כי עם המומחה החדש, מר שפרינצק, העותר ובא כוחו דווקא שיתפו פעולה ואף עודדו אותו להגיש את מסקנותיו בהקדם כדי לזרז את ההליכים בבית הדין. לפיכך דחה בית הדין הגדול את הטענה בדבר מינוי מר שפרינצק בחוסר סמכות וקבע כי ביטול המינוי של מר דרייפוס נעשה בהסכמת הצדדים, שהסכימו גם על הצורך למנות מומחה חדש תחתיו, שהעותר שיתף עמו פעולה לאחר מינויו.