בג"ץ 1571/15

השופט צ' זילברטל:

1. ביום 2.3.2015 הוגשה העתירה דנא, שכותרתה "עתירה למתן צו מניעה בהול נגד פינוי העותרת וילדיה מביתם". בעתירה התבקש בית משפט זה "ליתן בדחיפות צו מניעה זמני כנגד המשיבים 3-1 שימנע מהם לפנות את העותרת, אם ל-12 ילדים מביתה". יצוין, כי העתירה דנא הוגשה ביום 2.3.2015 - המועד שנקבע לפינוי הדירה.

2. ברקע העתירה מצויים הליכי גירושין שניהלו העותרת והמשיב 5 (להלן: המשיב) בבית הדין הרבני, בגדרם נדונו והוכרעו גם סוגיות רכושיות שונות, ובראשן סוגיית דירתם המשותפת של בני הזוג, שבה מתגוררת כיום העותרת (להלן: הדירה). כעולה מהעתירה ומתגובות המשיבים לה, בפסק דין מיום 7.3.2011 קבע בית הדין הרבני האזורי בירושלים (להלן: בית הדין האזורי), כי הזכויות בדירה תחולקנה בחלקים שווים בין העותרת לבין המשיב, באופן שהדירה תימכר בתוך פרק זמן מסוים והתמורה תחולק ביניהם. ערעורים שהוגשו כלפי פסק הדין נדחו בפסק דינו של בית הדין הרבני הגדול (להלן: בית הדין הגדול). לאחר דחיית הערעורים התקיימו דיונים בבית הדין האזורי באשר לאופן ביצוע פסק הדין מיום 7.3.2011.

3. לאחר שנוהלו התדיינויות שונות, ביום 21.1.2014 החליט בית הדין הרבני האזורי, כי לאחר שהמשיב יפקיד בחשבון נאמנות את חלקה של העותרת בדירה, המגיע לסך של 550,000 ש"ח, וכן סכום נוסף של 45,000 דולר אמריקאי (בהתאם להסכמה קודמת בין הצדדים) - יוּצא צו המורה לעותרת לפנות את הדירה ולאחר מכן יועברו לידיה הכספים שהופקדו בחשבון הנאמנות. ביום 19.2.2014 הודיעו באי כוח הצדדים כי המשיב הפקיד בחשבון הנאמנות את הסכומים שפורטו בהחלטת בית הדין האזורי. בעקבות האמור, הורה בית הדין האזורי לעותרת לפנות את הדירה (החלטות מיום 26.3.2014 ומיום 23.4.2014).

           כלפי החלטות בית הדין האזורי הגישה העותרת ערעור לבית הדין הגדול בגדרו הועלו, בין היתר, טענות ביחס לשומת הדירה, להוראות בית הדין האזורי ביחס למכירתה ולתנאים שבהתקיימם יהיה על העותרת לפנות את הדירה. לצד הערעור, הגישה העותרת בקשה לעיכוב ביצוע ההחלטה על פינוייה מן הדירה עד להכרעה בערעור. בהחלטה מיום 30.4.2014 הורה בית הדין הגדול על עיכוב ביצוע ארעי. בית הדין הגדול קיים שני דיונים בבקשת העותרת לעיכוב ביצוע, שבמהלכם הציע המשיב כי עיכוב הביצוע שניתן בהחלטת בית הדין הגדול מיום 30.4.2014 יוותר על כנו, בכפוף לכך שהעותרת תפקיד סך של 50,000 ש"ח כערובה להוצאותיו במקרה שערעור יידחה, וכי במקרה כזה, ינוכה הסכום שהופקד מחלקה של העותרת בדירה. העותרת התנגדה להצעה, ובהחלטתו מיום 1.1.2015 הורה בית הדין הגדול על ביטול עיכוב הביצוע. בהמשך להחלטה זו, ומשהעותרת לא פינתה את הדירה, פתח המשיב בהליכי הוצאה לפועל לפינויה מהדירה. יצוין, כי העותרת פנתה גם להוצאה לפועל בבקשות לעיכוב פינויה מן הדירה.

טענות הצדדים

4. במסגרת העתירה שלפנינו, שהוגשה ביום 2.3.2015, תוקפת העותרת את החלטת בית הדין הגדול מיום 1.1.2015 ומבקשת כי יינתן "צו מניעה זמני" נגד פינויה מהדירה. העותרת מעלה בעתירה טענות שונות כלפי גורמים שונים שהיו מעורבים בהליכים שבינה לבין המשיב לאורך השנים. יצוין כבר עתה, כי ספק אם כל הטענות שהעותרת כורכת בעתירה אכן רלבנטיות לעניין סוגיית פינויה מהדירה. בנוסף, ריבוי הטענות בעתירה - שהרקע לחלקן אינו ברור ושחלקן כלל אינן נתמכות באסמכתאות מתאימות - יוצר קושי ממשי להבין עד תום את נימוקיה. ככל שניתן להבין מהעתירה, העותרת סבורה כי הסכום שנדרש המשיב להפקיד בנאמנות אינו משקף את שוויה של מחצית הדירה. עוד נטען, כי על-פי החלטות שיפוטיות יש לנכות מסכום זה תשלומים אחרים, כך שבסופו של יום לא יהיה בו די כדי לאפשר לעותרת לרכוש דירה חלופית, מה גם שקבלת הכספים המופקדים בנאמנות מותנית בכך שתפנה את הדירה. עוד טוענת העותרת, כי החלטות בתי הדין מוטות נגדה, וכי אף מתנהלת חקירה פלילית בעניין מעילה בכספים שהופקדו בחשבון הנאמנות, שבה קשור גם דיין מבית הדין האזורי. לפיכך מבקשת העותרת, כי יינתן "צו מניעה זמני" שימנע את פינוייה מהדירה וזאת עד להכרעה בערעור שהגישה לבית הדין הגדול ועד לסיום חקירה פלילית המתנהלת, לטענתה, בשל מעילה בכספים שהופקדו בחשבון נאמנות.

5. העותרת הפנתה את העתירה כלפי מנכ"לית משרד המשפטים, האגף לסיוע משפטי, ההוצאה לפועל ומשטרת ישראל, אף שלא כלפיהם מופנה הסעד העיקרי המבוקש בעתירה - עיכוב הליכי הפינוי. משכך, ומהטעמים המפורטים בתגובתם המקדמית של משיבים אלה, לא ראינו להתייחס לטענות העותרת כלפיהם.

6. בתגובתו לעתירה טוען המשיב כי יש לדחותה על הסף. לטענת המשיב, העתירה הוגשה "בידיים לא נקיות": נטען, כי העותרת לא מפרטת בעתירה את כלל העובדות הרלבנטיות, למשל, באשר להליכים שנקטה ולהחלטות שניתנו בעניינה; כי יש בה ניסיון להטעות את בית המשפט, (למשל, בעוד שניתן להבין מהעתירה כי העותרת מתגוררת בדירה עם 12 ילדיהם - בפועל היא מתגוררת בה עם שניים מילדיהם בלבד); לבסוף טוען המשיב כלפי השיהוי שבו הוגשה העתירה - בחלוף חודשיים מהמועד שבו ניתנה החלטת בית הדין הגדול הדוחה את הבקשה לעיכוב ביצוע.