בב"נ 819-12-15 עודה אלעמור נ' ועדת ערר מחוזית לתכנון ובניה מחוז דרום

בהתאם להוראת תקנה 2(א)(1) לתקנות התכנון והבניה (סדרי דין בבקשות לעניין צו הריסה מנהלי) התש"ע-2010 (להלן: "התקנות"), בקשה לביטול צו או לעיכוב ביצוע צו תוגש בתוך שלושה ימים מיום שנודע למבקש על הצו.

עיון בצו שצורף לבקשה מלמד כי הצו הודבק ביום 26.11.15.

בסעיף ג'2 לבקשה טוענת המבקשת כי לא הבינה את תוכן הצו, ועל כן, פנתה לקבלת ייעוץ משפטי מאוחר יותר.

בכל ההערכה, ברי כי אין בכך כדי הסבר מספק. זאת, מאחר שככל שביהמ"ש יקבל טענה מעין המתואר, יהא בכך כדי לסכל הרציונל הטמון בהוראות התקנות.

יתר על כן, ואף בזה העיקר. בהתאם להוראות התקנות, על המבקשת לפרט מהי זכותה המוכרת במבנה, נשוא צו ההריסה, כמצוות נוסח התוספת הראשונה לתקנות.

במקרה דנא, נטען כי "המבקשת ובני משפחתה מחזיקים במקרקעין מזה שנים רבות, ואף יש בידיהם תביעת בעלות..." (ס' 4 לבקשה).

בכל ההערכה. העובדה כי המבקשת מחזיקה במקרקעין שנים רבות, אינה מסייעת ליצירת זכות מוכרת. זאת, מאחר שבהתאם להלכה הפסוקה, זכותו של אדם להתנגד לצו ההריסה, אינה צומחת מעצם ישיבתו במקרקעין או משימושו בהם.

אף באשר לטענה כי הוגשה תביעת בעלות ביחס למקרקעין, יצוין כי מעבר לעובדה שלא צורפה כל אסמכתא מתאימה מפקיד ההסדר המוכיחה כי המבקשת עצמה הגישה תביעת בעלות, הרי אף אם הייתה מצורפת, לא היה בה כדי ליצור זכות מוכרת, שכן, בהתאם להלכה הפסוקה, תביעת בעלות אינה אלא טענה לזכויות במקרקעין, ובוודאי שאין בה כדי לגבש זכות מוכרת במקרקעין (ראה, למשל: ע"פ 4614/07 אבו סבילה נ' הוועדה המחוזית - פורסם במאגרים).

על פי הוראות תקנה 6 לתקנות הנ"ל, ביהמ"ש לא ידון בבקשה שלא התקיימו בה התנאים הקבועים בתקנות, אלא מנימוקים מיוחדים שירשמו.