בב"נ 49990-03-16 אבו קרינאת נ' ועדת ערר מחוזית לתכנון ובניה מחוז דרום

ביום 21.3.2016 הוצא צו הריסה מנהלי על ידי יו"ר הוועדה המחוזית מחוז דרום נגד מבנה הנמצא בנ.צ 182002/584660 מזרחית לכביש 40 (להלן: "צו ההריסה").

המבקשת הגישה את הבקשה תוך שהיא נסמכת על נימוקים שונים הקשורים לאי עמידת הצו בתנאי סעיף 238 א לחוק התכנון והבניה התשכ"ה – 1965 (להלן :"החוק").

לטענת המבקשת ניתן לראות בה כמי שרואה עצמו נפגע בהתאם להוראות סעיף 239 לחוק ולפסיקה. בהקשר זה הפנתה המבקשת לפסק הדין בת"א 7134/95 (סומן ה' בבקשה) וכי לאור טענות המשיבה עצמה בכתב התביעה שהוגש, בין השאר, נגדה במסגרת ת"א 4033-11-15, הרי שבהחלט ניתן לראות בה כמי שרואה עצמו נפגע בהתאם להוראות החוק והפסיקה.

המשיבה מנגד טענה כי המבקשת לא עמדה בדרישות נוסח התוספת הראשונה לתקנות התכנון והבניה (סדרי דין בבקשות לעניין צו הריסה מנהלי), התש"ע-2010 (להלן: "התקנות") שכן לא צירפה תצהיר כנדרש לביסוס טענותיה ועל כן, משלא עמדה בדרישות התקנות, הרי שיש לדחות את הבקשה על הסף.

בדיון שהתקיים ביום 20.7.2016 לא ניתן היה לקיים ישיבת הוכחות לצורך חקירת המצהירים ועל כן סוכם כי בשלב הראשון תינתן החלטה לעניין זכות העמידה. הצדדים הגישו את סיכומיהם לעניין זה.

זכות העמידה

כלל הוא כי הזכות להעלות טענות נגד צווי הריסה מינהליים ניתנת אך ורק למי שהוכיח כי קיימת לו זכות כלשהי בקרקע עליה נבנה המבנה וידועים דברי כב' השופט רובינשטיין בע"פ 3249/05 בר יוסף נ' יו"ר הוועדה המקומית לתכנון ובנייה פתח תקווה:

"קשה להלום, כי הפתח פתוח לכל אדם, ותהא זיקתו לנכס זיקה שאיננה כדין, ואף המנוגדת לדין, לבוא בשערי בית המשפט לעניין הצו. אכן, לכאורה נראית שובת לב הטענה, כי אם באורח זה או אחר יכול המערער לבוא בגדרי מי שניתן להאשימו בעבירות בניה ללא היתר וכיוצא בזה לפי החוק, הריהו בגדר מי שרואה עצמו נפגע. יש לפרש הוראות חוק אלה לפי תכליתן הפשוטה והברורה. ההוראות העונשיות שבסעיף 208 וכן 204 באות כדי להרתיע עוברי עבירה פוטנציאליים, כדי שיידעו שלא רק בעל המקרקעין אלא משתמשים בפועל, מבצעי עבודות, אחראים להן וכיוצא בזה צפויים לעונשים אם יעברו עבירות תכנון ובניה. המאטריה של צו הריסה מינהלי היא שונה; הניתן לומר שיפלוש אדם לנכס, או אף יקבל "רשות" שלא כדין מן המחזיק (השוכר, למשל, כבענייננו) יבנה שלא כדין, ואחר כך יבוא אל הרשויות, כשאלה מבקשות להרוס, ויאמר "אשרי, רואה אני את עצמי נפגע" לפי סעיף 238א(ז) ? לעניין זה "רואה עצמו נפגע" משמעו, בעל זכויות כדין אשר רואה עצמו נפגע – וזכויות כאלה יכול שיהיו - למשל – של בעלי קרקע, חוכרים ושוכרים, בעלי נכס שכן שנכס שלהם עלול להיפגע מהריסה וכיוצא בזה". (ההדגשות אינן במקור, צ.פ)

האם למבקשת יש זכות עמידה?

למעשה, אם נקבל את עמדת המבקשת, הרי שיש לראות בה כשוכרת או כחוכרת ועל כן יש לבחון היטב את האמור בנספחים ה' ו- ו' לבקשה. אקדים ואומר, כי בנסיבות אלה, הואיל ולמעשה טענותיה נסמכות על מסמכים משפטיים, סבורני כי די בכך כדי להוות טעם ראוי לדון בשאלת זכות העמידה שלה גם אם לא צורף תצהיר כנדרש בתקנות. צו הריסה הוא סעד משמעותי ביותר ובלתי הפיך, במיוחד כאשר מדובר במבנה המשמש כבית מגורים למבקשת שהיא אלמנה ואם לעשרה ילדים, אשר חמישה מהם גרים עמה.

בעלה המנוח של המבקשת היה חלק מפלג סאלם עלי אבו ראשד. סאלם אבו ראשד היה, ביחד עם אחרים, צד להסכם אשר קיבל תוקף של פסק דין במסגרת ת"א 7134/95 ביום 23.7.1996. על פי הסכם זה הוקנו למעשה לאותו אבו ראשד זכויות חכירה במקרקעין הנדונים. יש לציין כי כבר במסגרת בקשות לביטול צווי הריסה מנהליים שהוגשו במסגרת תל"פ 2131/09 קבע כב' השופט אקסלרד כי למבקשים, שהם צאצאי הצדדים להסכם מת"א 7134/95 הנ"ל עומדות זכויות המקנות להם מעמד המאפשר להם את הזכות לראות עצמם כ"מי שרואה עצמו נפגע" בהתאם להלכה שנקבעה בע"פ 3249/05 הנ"ל בעניין בר יוסף.

חשוב לציין כי גם המשיבה עצמה סבורה כי כל עוד לא בוטל ההסכם, הרי שלמבקשת זכות לשבת במקרקעין הנדונים. לא בכדי במסגרת ת"א 4033-11-15, בו נתבעה בין השאר גם המבקשת, ביקשה רשות מקרקעי ישראל לבטל את ההסכמים על מנת להביא לפינוי המבקשת מהמקרקעין. אינני יכול לקבל את טענות המשיבה כאילו המבקשת אינה צד להסכם. בית משפט כבר קבע במסגרת תל"פ 2131/09 כי ניתן לראות בחליפיהם של החתומים על ההסכם כצד להסכם. לא בכדי הוגשה התביעה בתיק 4033-11-15. לא ייתכן כי במסגרת הליך מנהלי שכזה, ניתן יהיה לקבוע כי ההסכם אינו מקנה למבקשת זכות עמידה, במיוחד כשהדברים נתונים לבירור במסגרת התביעה בתיק הנ"ל.