בב"נ 25117-04-15 אל סראיה נ' ועדת ערר מחוזית לתכנון ובניה מחוז דרום

בהתאם להוראת תקנה 2(א)(1) לתקנות התכנון והבניה (סדרי דין בבקשות לעניין צו הריסה מנהלי) התש"ע-2010 (להלן: "התקנות"), בקשה לביטול צו או לעיכוב ביצוע צו תוגש בתוך שלושה ימים מיום שנודע למבקש על הצו.

עיון בצו שצורף לבקשה מלמד כי הצו הודבק ביום 2.4.15.

אין בבקשה כל נימוק המסביר את פשר השיהוי בהגשת הבקשה.

יתר על כן, ובזה העיקר. בהתאם להוראות התקנות, על המבקשת לפרט מהי זכותה המוכרת במבנה, נשוא צו ההריסה, כמצוות נוסח התוספת הראשונה לתקנות.

במקרה דנא, נטען כי בני משפחת המבקשת "אולצו לעבור בשנת 2008 משטח אש סמוך ליישוב ערערה... לאיתור בו מתגוררים כיום", וכי "המעבר לנקודת ההתיישבות הנוכחית הייתה (כך במקור) בתיאום והסכמת גורמי היחידה לפיקוח, הרשות להסדרת ההתיישבות של הבדווים בנגב והמועצה המקומית כסייפה..." (ס' 2-3 לבקשה).

בכל ההערכה, מלבד העובדה כי לא צורפה אסמכתא מתאימה מאת הוועדה המחוזית או הרשות להסדרת התיישבות הבדואים בנגב, הרי פשיטא כי אף אילו הייתה הסכמה כמתואר בנמצא, אין בהסכמת רשות כלשהי כדי להכשיר האפשרות לבנות מבנה בניגוד להוראות חוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965, והתקנות מכוחו.

זכותו של אדם להתנגד לצו ההריסה, אינה צומחת מעצם ישיבתו במקרקעין או משימושו בהם.

מעבר לכך. טוענת המבקשת כי המבנה, נשוא צו ההריסה המנהלי, "נבנה במקומו של מבנה שהיה קיים במקום כמפורט מצילום אוויר מחודש 8/2013 אשר סופק על ידי המועצה המקומית כסייפה, ונבנה עקב נזקים שנגרמו למבנה הישן..."(ס' 4 לבקשה). ואולם, בהתאם להלכה הפסוקה, הקמת מבנה חדש תחת זה הישן, אף היא תיחשב כהקמת "בנין", כמובנו בסעיף 1 לחוק התכנון והבניה.

ויודגש. המבקשת אינה טוענת כי ניתן למבנה היתר כדין, ואף אינה טוענת אימתי נבנה המבנה, ומתוך שכך, אינה מוכיחה כי קיימת בידה עילה לביטול הצו מכוח החלופות המוגדרות המנויות בסעיף 238א(ח) לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965.

למעשה, ככל שניתן להבין, המבקשת חפצה כי יינתן סעד לביטול או לעיכוב ביצוע צו ההריסה, על מנת לגשר על פרק הזמן שיחלוף עד להקצאת מגרש חלופי לרשותה, שלא ברור האם ואימתי יתרחש (ס' 5-7 לבקשה). ואולם, לא מצאנו בתקנות, אף לא בהלכה הפסוקה, כי יש בנימוק זה כדי לשמש הצדק לעיכוב ביצוע צו ההריסה.