ישראל נ' אלרביעה

הבקשה מושא הליך זה, למתן צו הריסה ללא הרשעה, הודבקה ביום 25.3.2018 על קיר חיצוני של המבנה שהריסתו מתבקשת.

הבקשה הוגשה על יסוד סעיף 239(א)(1) לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 (לאחר תיקון 116; להלן - החוק), משמע בעילה של "לא ניתן למצוא את האדם שביצע את העבודה האסורה, בשקידה סבירה". בראש הסעיף מופיעות הדרישות הבסיסיות: (א) עבודה אסורה; (ב) קיומו של עניין ציבורו מיוחד במתן הצו.

ביום 18.4.2018 הוגשה התנגדות המתנגד. ההתנגדות נתמכה בתצהיר מפורט ערוך כדין.

תמצית טענות המתנגד:

• המתנגד מודה בביצוע הבניה, טוען כי ביצע את העבירה (ואין מחלוקת כי מדובר בעבירה) "על רקע מצוקת דיור חריפה" ולדידו ראוי להגיש נגדו כתב אישום בגין בניה לא חוקית.

• אין אינטרס ציבורי חשוב בביצוע ההריסה באופן מיידי שלא בסופו של דיון פלילי מלא.

• בשכונת בית חנינה בירושלים אשר בה מצוי המבנה מקודמת תכנית מטעם הרשות המקומית לשם הכשרת עבירות בניה.

בכדי להניע הליך פלילי (חלופי להליך דנן) הוריתי ביום הגשת ההתנגדות כי עד יום 20.5.2018 (קרי תוך חודש) יתייצב המתנגד במחלקת הפיקוח על הבניה של עיריית ירושלים וייחקר לגבי ביצוע עבירת הבניה. אם היה המתנגד עושה כן אזי היתה נפתחת הדרך להגשת כתב אישום והיה מתייתר ההליך דנן. אלא שהמתנגד לא עשה כן ומאז התעלם מן ההליך דנן (אף כי החלטתי מיום 18.4.2018 נצפתה באמצעות מערכת 'נט המשפט' בו ביום על ידי בא כוחו).

דיון והכרעה

• אין מחלוקת כי מדובר בעבירה בניה.