בב"נ 20268-10-16 ביאלוסטוצקי ואח' נ' עיריית ערד

מונחת בפניי בקשה לביטול צו הריסה מנהלי שהוצא ע"י יו"ר הוועדה המקומית ערד, מכוח הוראת סעיף 238א לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965.

כעולה מנוסח הצו שצורף, הורתו נעוצה "בבניית סוכות על גג המבנה, (ה)מהווה(ים) סכנה ועומס יתר על גג המבנה שאינו בנוי לשאת עומס והימצאות אנשים באופן מרוכז עליו. בנוסף, לגג אין מעקה והימצאות על הגג מהווה סכנת נפילה ופגיעה" (ראה נוסח הצו).

לטענת המבקשים, הצו הודבק על דלת ביתו של המבקש 1 ביום 14.10.16, והוצא משיקולים זרים.

לפי הנטען בבקשה, מהנדס שהוזמן על ידי המבקשים "ביקר במקום ובדק את המבנה ביסודיות, וקבע באופן חד משמעי שהוא יכול לשאת את הסוכות בלי כל סכנה, והגג מתאים לתקן הישראלי...ואין כל בעיה להקים עליו את הסוכות..." (ההקדמה לבקשה).

כן נטען בבקשה כי מדובר בבניית סוכה "באופן ארעי לחג הסוכות בלבד" (ס' 6 לבקשה), וכי בהתאם להוראות הדין, כלל אין צורך בקבלת היתר בנייה טרם הקמת הסוכה, שכן, אין מדובר ב"בבניין", כהגדרתו בס' 1 לחוק התכנון והבניה.

דיון

סעיף 238 לחוק התכנון והבניה, קובע כהאי לישנא:

"הוקם בנין חורג, לרבות ללא היתר או בסטייה מהיתר או מתכנית, או הוחל בהקמתו של בנין כאמור, רשאי יושב ראש הועדה המקומית לצוות בכתב שהבניין, או אותו חלק ממנו שהוקם או הוחל בהקמתו ללא היתר או בסטייה מהיתר או מתכנית, ייהרס, יפורק או יסולק...".

לאמור, תנאי להוצאת צו הריסה מנהלי מכוחו של סעיף 238א לחוק התכנון והבניה, נעוץ בכך שהוקם "בניין", ללא היתר כדין.

נוכח האמור, יש לבחון האם הסוכות שהוקמו במקרה דנא באות בכלל "בניין", אחרת - לא קמה ליו"ר הוועדה המקומית סמכות ליתן צו מכוחו של סעיף 238א לחוק התכנון והבניה.

"בנין" מוגדר בסעיף 1 לחוק התכנון והבניה בזה הלשון:

'בנין' - כל מבנה, בין שהוא בנוי אבן ובין שהוא בנוי בטון, טיט, ברזל, עץ או כל חומר אחר, לרבות

(1) כל חלק של מבנה כאמור וכל דבר המחובר לו חיבור של קבע;

(2) קיר, סוללת עפר, גדר וכיוצא באלה הגודרים או תוחמים, או מיועדים לגדור, או לתחום, שטח קרקע או חלל".

תקצר היריעה מהכיל את הדיונים הנרחבים שנערכו בפסיקה, ביחס למשמעותו המוגדרת של המונח "בנין", בהקשרים שונים, בהתאם לסעיפי החוק הרלוונטיים, בהם מאוזכר המונח. ואולם, המכנה המשותף הניבט מההלכה המנחה בעניין זה יוצאת מנקודת הנחה, שלא ניתן להגדיר מראש ברשימה ממצה וסגורה, את כלל המקרים אשר יחסו תחת כנפי המונח "בנין", ועל כן, ביהמ"ש העליון סיכם באופן תמציתי וקולע את ההגדרה למונח "בנין":

"אין להציב כאן גבולות ברורים, וכי יקשה מאד למצוא הגדרה רעיונית מדויקת למושגים ההם; אך ישנו מבחן אחד שאפשר לסמוך עליו בכל עת, והוא מבחן השכל הישר, או ההיגיון הבריא והפשוט של חיי המציאות. איש לא יעלה על הדעת לכנות שולחן או ארון בשם 'מבנה' אך גם לא יעלה על דעת אדם לקרוא רהיט או מדף ליציע המשתרע על 14 ממ"ר ומשמשאו ראוי לשמש מקום עמידה לאנשים..." (ע"פ 31/50 מלצקי נ' היועץ המשפטי, פ"ד ד(1) 555).

למרות חלוף הזמן מאז עוצבה ההגדרה, טרם נס ליחה, ודומה כי השתנות העיתים והמאפיינים המלווים את חיינו, דווקא העצימו את כוחה, למרות חוסר הוודאות האופפת את היקפה האמורפי. זאת, מאחר שבחינת המאפיינים מוכיחה כי לא ניתן - אף לא ראוי - להיצמד למרכיב בודד, לשם בחינת השאלה האם בפנינו "בנין", אם לאו.