בב"נ 18611-07-15 לתכנון ובניה רהט נ' בו מוסטפה

בהתאם להוראת תקנה 2(א)(1) לתקנות התכנון והבניה (סדרי דין בבקשות לעניין צו הריסה מנהלי) התש"ע-2010 (להלן: "התקנות"), בקשה לביטול צו או לעיכוב ביצוע צו תוגש בתוך שלושה ימים מיום שנודע למבקש על הצו.

עיון בצו שצורף לבקשה שהגישה המשיבה ביום 9.7.15, מלמד כי הצו הודבק ביום 8.6.15.

בתצהיר המצורף להודעה שהגישה המבקשת היום, מצוין כי למבקשת נודע על קיומו של הצו אך ביום 25.7.15, לאמור, למעלה מחודש וחצי לאחר שהודבק, עת התאספו בני המשפחה באוהל האירוח.

עוד טוענת המבקשת כי גם משנודע לה על קיומו של הצו, יצרה קשר עם משרד עוה"ד מהרן, אשר הבהירו לה כי עוה"ד מהרן מצוי בחו"ל, ועל כן, המתינה פרק זמן נוסף עד שובו.

בכל הכבוד. ברי כי אין בהבהרת המבקשת כדי לענות על השיהוי הניכר הגלום בהוראות התקנות. העובדה כי לפי טענתה היא חזתה בצו כעבור למעלה מחודש וחצי מאז הודבק, ואף המתינה פרק זמן נוסף בשל אילוצים שאינם ממין אלו המוכרים כיוצרים הצדק לפי הוראות הדין, אינה יכולה לעקוף הרציונל הגלום בהוראות החוק.

תכליתו של צו הריסה מנהלי נועד למנוע אפשרות של השהיית ביצוע צווי הריסה, בדרך של גרירת הליכים משפטיים באופן מלאכותי (ראה: ע"פ 10505/03 אזולאי ואח' נ' מדינת ישראל, נח(2), 625). מתוך שכך, נקבעו מועדים קצובים להגשת בקשה לעיכוב או לביטול צווי הריסה מנהליים, ונקבע כי בית המשפט לא יבטל צו הריסה מנהלי, אלא בהתקיים עילות מוגבלות ומוגדרות (סעיף 238א(ח) לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965).

בפרט נכון הדבר שעה שהבקשה הוגשה רק לאחר שהמשיבה הגישה בקשה להארכת מועד ביצוע הצו.

בנוסף, ואף בכך העיקר. בהתאם לתקנה 2(א)(1) לתקנות, על המבקשת לפרט מהי זכותה המוכרת במבנה, נשוא צו ההריסה, כמצוות נוסח התוספת הראשונה לתקנות.

המבקשת מודה כי "המבנה בגינו הוצא צו ההריסה המנהלי, הוקם על ידי המבקשת לפני למעלה מ-5 שנים בשטח ציבורי למטרות ציבוריות, שזה נקרא "שיג", שמשתמשים בו למטרות אבלים וחתונות בלבד" (ס' 3א לבקשה).

בכל ההערכה, בהתאם להלכה הפסוקה, זכותו של אדם להתנגד לצו ההריסה, אינה צומחת מעצם ישיבתו במקרקעין או משימושו בהם. על המבקשת להצביע על זכות מוכרת, ובמקרה דנא זו מודה באופן מפורש כי אין לה כל זכות במבנה, אשר נבנה "בשטח ציבורי".