פלונית נ' המוסד לביטוח לאומי

לפנינו תביעה להכרה באירוע מיוחד כתאונת עבודה לפי סעיף 79 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995.

רקע עובדתי

התובעת עבדה במועצה האזורית גלבוע (להלן: המועצה), בתפקיד מנהלת משאבי אנוש. התובעת היתה כפופה בעבודתה לגב' ענת מור, מנכ"לית המועצה.

התובעת הגישה לנתבע תביעה וטענה כי ביום 3/5/20 התקיימה שיחה טלפונית בינה לבין גב' מור, במהלכה התפתח ויכוח סוער וחריג בעניין מקצועי, ולאחר השיחה לקתה התובעת במצב נפשי קשה וירוד. הנתבע דחה את התביעה בטענה שמצבה הנפשי של התובעת לא נבע מאירוע חריג, ומכאן התביעה שלפנינו.

מסגרת נורמטיבית

סעיף 79 לחוק קובע כי תאונה עבודה היא "תאונה שאירעה תוך כדי עבודתו ועקב עבודתו אצל מעבידו או מטעמו, ובעובד עצמאי - תוך כדי עיסוקו במשלח ידו ועקב עיסוקו במשלח ידו". בעב"ל (ארצי) 13230-05-23 שבתאי - המוסד לביטוח לאומי (24/9/2024) סוכמו המבחנים לקיומו של אירוע מיוחד כתוצאה מלחץ נפשי: "לצורך הכרה בפגיעה נפשית כתוצאה של תאונת עבודה, על המבוטח להוכיח בשלב ראשון התרחשותו של אירוע מיוחד בעבודה שגרם לו לדחק נפשי בלתי רגיל: "סווג האירוע כ-"אירוע מיוחד" בשלב הראשוני, מצריך קיומם של שני תנאים מצטברים כמותיים באופיים: האחד - בעל אופי אובייקטיבי, המחייב קיומה של חריגה (ולו במידה מסויימת) משגרת העבודה הרגילה במקום העבודה ואילו השני - בעל אופי סובייקטיבי, המחייב קיומה של השפעה נפשית אפשרית של האירוע על המבוטח הספציפי (אף היא לפחות במידה מסויימת)"... לא די להצביע על מתח נפשי מתמשך, אם כי קיימת אפשרות להכיר כאירוע מיוחד גם ב"שיא" או "עליית מדרגה" במסגרת מתח הנמשך זמן רב....".

על מבוטח הטוען להכרה באירוע חריג כתאונת עבודה מוטל הנטל להביא ראשית ראיה להתרחשותו של האירוע החריג, ונקבע כי אין צורך בהוכחה גורפת אלא די במידה של סבירות על קיומו של אירוע חריג (עב"ל (ארצי) 306/03 אושרי –המוסד לביטוח לאומי, 6/4/2006). בחינת היותו של האירוע חריג, תיעשה על פי מכלול העובדות, על בסיס סובייקטיבי הנוגע למבוטח המסוים, אך תוך בחינתו "בעיניים אובייקטיביות, בקנה מידה של סבירות" (עב"ל (ארצי) 405/99 דגני – המוסד לביטוח לאומי, 21.1.2002). עוד נפסק כי "אם קיים ספק בדבר חריגות האירוע, יש למנות מומחה יועץ רפואי, זאת לבל תנעלנה דלתות בית הדין בפני המבוטח על הסף, בטרם יבחן המומחה את שאלת הקשר הסיבתי בין האירוע בעבודה ובין האוטם הלבבי בו לקה המבוטח" (עב"ל (ארצי) 14882-12-12 יחיא – המוסד לביטוח לאומי, 10.10.2014).

דיון והכרעה

בין הצדדים אין מחלוקת שביום 3/5/20 התקיימה שיחה טלפונית בין גב' מור לתובעת במהלכה היו חילופי דברים בין השתיים. הצדדים חלוקים לגבי תוכן השיחה: התובעת טוענת כי גב' מור דיברה אליה בחוסר סבלנות חריג, תוך צעקות ואמירה כי תביא לסיום עבודתה במועצה. מנגד, טוען הנתבע כי עדותה של התובעת בהקשר זה לא היתה מהימנה וכי לא הוצגו ראיות המוכיחות את תוכן השיחה כפי שטוענת התובעת.

לאחר ששקלנו את טענות הצדדים ואת חומר הראיות, שוכנעו כי התרחש אירוע מיוחד בעבודתה של התובעת ביום 3/5/20, הכל כפי שיפורט להלן.

ההיבט האובייקטיבי

התובעת הסבירה בחקירתה במל"ל שבתחילת דרכה כמנהלת משאבי אנוש יחסי העבודה בינה ובין הגב' מור היו תקינים, וכי אם היו ויכוחים ביניהן, הם התנהלו באופן מקצועי וענייני. על דברים דומים חזרה התובעת בעדות לפנינו: "היו חילוקי דעות מקצועיים בלבד". לטענתה, במהלך חודש 4/2020, חודש קודם לאירוע הנטען, מערכת היחסים בינה לבין גב' מור לא היתה תקינה: "היא ביטלה פגישות עבודה אתה, וכשניסיתי לתאם פגישות שהן חשובות לעניין תהליכי העבודה ותפקידי אך לא זכיתי להענות לפגישות ולא התקיימו, היה ניתוק בשיחות בטלפון, אך התנהלו שיחות בשוטף ודיווחים במיילים ואישורים במיילים, התנהלות זו ארכה כחודש ימים לפני השיחה הקשה שהייתה לי עם המנכ"לית...". 

בכל הנוגע לשיחה ביום 3/5/20, תיארה התובעת את חילופי הדברים במסגרת חקירתה במל"ל: "...[קיבלתי] שיחת טלפון מהמנכ"לית בטלפון הנייח בזמן שעבדתי במשרד המועצה, שאלה אותי לגבי טפסים למילוי שכר בכירים, היא לא הייתה מדויקת בשאלה, ואז שאלתי אותה אני לא מבינה על איזה טופס מדובר, שאלתי כי לא הבנתי ממנה מה היא רוצה לעשות בדיוק, פתאום היא התחילה לצרוח עליי, היו צרחות משהו מזעזע והטיחה בי כל מיני האשמות שהיא לא מרוצה ממני ושאני לא עושה את התפקיד שלי ותעיף אותי הביתה, הדבר היחיד שאמרתי לה תפסיקי לצרוך עליי, ואני לא ילדה שלך, ולא בגן. הרגשתי כמו ילדה קטנה שמים אותה בפינה וצורחים עליה, היא המשיכה להתבטא "אני אעיף אותך" אני אמרתי כל הזמן תפסיקי לצעוק עליי והיא איימה עליי להעיף אותי ואני לא הבנתי מה היא צריכה ממני אני לא צעקתי מה שאמרתי לה לאורך השיחה: "אל תצעקי עליי ואני לא הילדה שלך" היה מישהו ששמע את הצד שלי ושמע אותי מדברת ואומרת את זה". לטענת התובעת האירוע האמור היה חריג באופיו משום ש"מעולם לא איימו עליי להעיף אותי", והיא הבינה מדבריה של המנכ"לית כי אינה מרוצה מתפקודה.

על גרסה זו חזרה התובעת גם בתצהיר שהוגש מטעמה, שם גם הסבירה כי "בעקבות השיחה עם הגב' ענת התחלתי לסבול ממצב נפשי ירוד, מחרדות, מלחץ נפשי, אי שקט, הפרעות שינה וירידה בתפקוד". על דברים דומים חזרה התובעת בפנינו: "...זה הפעם היחידה שהיא התנפלה עליי וצעקה עליי ואיימה עליי, לפני כן לא היה שום דבר".

בסמוך לאחר השיחה, שלחה התובעת מסרון לראש המועצה דאז, מר עובד נור, ודיווחה לו על האירוע: "... כרגע סיימתי שיחה סוערת עם מנכ"לית המועצה, שמעבר לעובדה שהטיחה בי האשמות שווא היא צעקה עליי בטלפון למרות שביקשתי מספר פעמים שלא תצעק עלי... היא המשיכה ואף איימה "שתעיף אותי הביתה...".

ביום 11/5/20 פנתה התובעת לגב' מור במכתב שכותרתו "התפתחויות ביחסך אלי בתקופה האחרונה", שם ציינה כי היא פונה אליה בעקבות "שיחתנו הטלפונית מיום ראשון שעבר ולנוכח התחושה הלא נוחה..." ולצורך הבהרת הדברים שנאמרו במהלך השיחה. במכתב ציינה התובעת כי נוכח יחסי העבודה הטובים ביניהן, "יש לנו את כל הסיבות להמשיך ולעבוד יחד בכבוד הדדי ובשיתוף פעולה פורה. הרהרתי בליבי אודות האוירה הלא נעימה כלפי שנוצרה לאחרונה לרבות הצעקות הלא מרוסנות שצעקת עלי והגעתי למסקנה כי למרות הקושי הרב שלי, אני כן אוכל להושיט יד...".

בהמשך המכתב סקרה התובעת את תחושותיה ביחס ליחסי העבודה שלה מול גב' מור: "בחודשים האחרונים למרבה הצער, אני עדה לשינויי שהולך ומחמיר כלפיי, ללא עוול בכפי. פעם אחר פעם ניסיתי ליזום איתך דברים וליזום פגישות, הרגשתי שהעבודה נפגעת עקב כך וחשוב יותר מערכת היחסים בייננו אך לצערי לא מצאתי אוזן קשבת ואינני יודעת מה הסיבה לכך", ומיד לאחר מכן את תחושותיה ביחס לאירוע הנטען: "חשוב לי שתדעי שהשיחה האחרונה שהתקיימה ביום ראשון שבוע שעבר גרמה לי לזעזוע, אני מאוד נפגעתי וחשתי ברע מיחסך אלי מהתנהלותך כלפי. מכך שאת צעקת עלי בצורה משפילה וזו לא הייתה הפעם הראשונה אך בהחלט הייתה השיא של הזלזול שלך בי. שוב ושוב ביקשתי ממך שתנמיכי את הטונים ותכבדי אותי כפי שאני מכבדת אותך, אך לא די בכך שהמשכת אלא שהיה ברור כי התכוונת לפגוע בי ולהשפיל אותי... כפי שציינתי זו לא הפעם הראשונה שאני חוטפת ממך אך מקרה זה היה ממש קיצוני ויותר מכל פעם אחרת חסר כל בסיס ענייני, הטחת בי האשמות שווא ואף אמרת שאת "תעיפי אותי הביתה"...". לבסוף הסבירה התובעת במכתב שכתוצאה מהאירוע חשה ברע: "אירוע זה פגע בי קשות , מאז אותו אירוע אני חשה ברע..".

גב' מור השיבה לתובעת ביום 12/5/20, והתייחסה גם היא לעליות ולירידות במערכת היחסים המקצועית בין השתיים: "היו כבר מספר רב של מצבים, בהם לא עמדת בציפיות המקצעות שלי ממך, ובאחריות שעלייך לגלות, כמנהלת משאב יקר ורגיש כל כך בארגון... יחד עם זאת ולמרות האמור לעיל, כפי שאני עושה עם עובדים ומנהלים רבים בארגון וכפי שמעידה דרך ארגון בכלל - שבתי וביטאתי את אמוני בך, ונתתי לך הזדמנויות, תוך קיום שיחות ושיקוף פערים, והצגת האופן בו הייתי מצפה שתנהלי את הדברים. כך גם הפעם, אני מוכנה לתת הזדמנות נוספת ומקווה להיווכח...".

גרסתה של התובעת היתה עקבית וסדורה כשהתייחסה לאירוע ביום 3/5/20, הן בתכתובות בינה לבין ראש המועצה והמנכ"לית, הן בחקירתה במל"ל, הן בתצהירה והן בעדותה בפנינו. כך למשל, כאשר נשאלה התובעת האם הוויכוח בינה לבין גב' מור היה מקצועי בלבד, השיבה: "איך זה יכול להיות זה מקצועי אם.... אם מישהו תוקף אותי... ואומר לי שהוא הולך להעיף אותי מהעבודה... וצועק עלי, אז אני לא יודעת... איך זה מקצועי, זה לא היה מקצועי... זה התחיל מזה שהיא שאלה אותי על טופס ספציפי, אם אני יודעת איך שולחים אותי... ומהטופס הזה, המצב... פתאום התדרדר והפך להיות משהו אחר לגמרי".

מדבריה של התובעת למדנו כי ביום 3/5/20, בשיחה הטלפונית עם גב' מור, עלו הטונים של השתיים תוך ויכוח על ענייני עבודה, בצורה שלא אפיינה את יחסי העבודה קודם לכן. גרסה זו מצאה ביטוי הן בהתכתבות של התובעת עם ראש המועצה באותו היום והן במכתבה למנכ"לית לאחר כשבוע.

הנתבע טוען בסיכומיו כי עדויותיהם של מר נור וגב' מור ערערו את גרסתה של התובעת, אולם אנו התרשמנו אחרת:

גב' מור סיפרה בחקירתה במל"ל שאינה זוכרת את השיחה כאירוע דרמטי, וכן טענה תחילה כי במהלך השיחה כלל לא צעקה אלא התובעת היא שדיברה בתקיפות ובהרמת קול: "השיחה הייתה בענייני עבודה על משהו שאני ופלונית לא הסכמנו עליו... במהלך השיחה פלונית דיברה בתקיפות ובמהלכה היא אמרה לי אל תצעקי עלי, כשאני לא צעקתי בכלל, הרגשתי שהאמירות שלה עוברות את הגבול ולא הייתה התאמה בין מה שהיא אומרת לבין ההתנהלות השיחה, הרגשתי שהיה לה קהל למה שהיא עושה. בהתחלה דיברתי עם הטלפון באוזן וכששמתי לב שהשיחה זה אירוע שלא תואם את המהות אז העברתי לרמקול כדי שראש המועצה גם ישמע...". כלומר, לטענת גב' מור, היא לא צעקה על התובעת ולא האשימה אותה בדבר כלשהו, והתובעת היתה נסערת ללא כל סיבה מוצדקת וללא כל טריגר מצידה של המנכ"לית.

גרסה זו אינה מתיישבת עם המשך דבריה של גב' מור בפני חוקר המל"ל, שכן בהמשך אישרה כי "אולי הייתה פעם אחת למיטב הנחתי שאני קצת הרמתי את הקול וביקשתי ממנה להפסיק להעיר לי שאני צועקת". לא זו בלבד, אלא שגב' מור גם אישרה כי השיחה הסתיימה בטונים צורמים: "אני יכולה להניח שאחת משתינו סגרה את הטלפון בכעס, אבל השיחה הסתיימה לא טוב ולא שמיצינו, היא הסתיימה שהדרמה נשארה דרמה", ולאחר השיחה היה לה ברור שהן צריכות לשוחח אודות השיחה, וכן בחרה להתרחק מהתובעת באופן זמני עד שדברים יירגעו. יתרה מכך, גב' מור הוסיפה שכאשר נפגשה לאחר זמן עם התובעת, הוסכם כי "יכול להיות ששתינו איבדנו את זה". אמירות אלו מלמדות בבירור כי גם לשיטתה של גב' מור, השיחה מיום 3/5/20 נערכה בטונים גבוהים מצד שתיהן, ולא רק מצידה של התובעת, וכי עלו בשיחה טענות לגבי אופן ביצוע עבודתה של התובעת. אכן, גב' מור הכחישה בעקביות כי איימה לפטר את התובעת, אך אין בכך כדי לשלול את אופיו החריג של השיחה.

בהמשך חקירתה במל"ל, אישרה גב' מור כי השיחה מיום 3/5/20 היתה חריגה ביחסי העבודה מול התובעת, לטענתה בגלל הצעקות מצד התובעת עצמה, אולם אנו השתכנענו כי הרמת הקול היתה הדדית וכי גב' מור הביעה כעס כלפי התובעת. זאת ועוד, גב' מור עצמה חוותה את השיחה כחריגה ואישרה כי לפני אותה שיחה, לא היו שיחות דומות מבחינת התלהטות הרוחות, שכן עד לאירוע הנטען שתיהן לרוב היו מאופקות, וכן ציינה: "אני לא זוכרת כאלה דרמות", אמירה אשר שוב מלמדת כי אף לדעתה, השיחה מיום 3/5/20 היתה בבחינת 'דרמה'.

בעדותה של גב' מור בפנינו עלו סתירות לא מעטות. כך למשל, העדה נשאלה אם השיחה בינה לבין התובעת היתה דרמטית, והשיבה "ממש לא... לא זכרתי אותה כדרמטית", וזאת בניגוד לטענתה בפני חוקר המל"ל כאמור, ש"השיחה הסתיימה לא טוב... שהדרמה נשארה דרמה". כאשר נשאלה גב' מור כיצד היא מיישבת את הסתירה האמורה, השיבה באופן לקוני ולא ענייני כי העניין "תלוי בעוצמת הדרמה", והמשיכה להסביר כיצד היא נוהגת כלפי מנהלים אחרים במצבים של אי-הסכמה. בהמשך, התבקשה גב' מור להסביר מדוע אם כך ציינה בפני החוקר שבשיחת ההמשך עם התובעת הוסכם כי השתיים "איבדו את זה", וגם לשאלה זו לא השיבה העדה באופן ענייני. התרשמנו שגב' מור מנסה להמעיט ממשמעות דבריה לחוקר המל"ל, ולהסיט את הדיון לאופן בו היא מתנהלת בשגרה מול מנהלים במועצה, אך בסופו של דבר, נשאלה גב' מור ישירות האם האירוע היה חריג בעיניה, והודתה: "הוא היה חריג ברמת הטונים, אבל היו דברים עם טונים גבוהים גם מול מנהלים אחרים". דברים אלו מחזקים בבירור את גרסתה של התובעת בנוגע לשיחה מיום 3/5/20, כאשר אין כל נפקות האם שיחות דומות התנהלו גם כלפי אחרים במועצה.

מר נור כאמור נכח בחדרה של גב' מור במהלך שיחתה עם התובעת ביום 3/5/20, והסביר בחקירתו במל"ל: "הייתה שיחת טלפון מאוד חריגה מצידה של פלונית... האירוע היה מאוד לא מותאם למה שנאמר, כלומר ענת אומרת משהו אחד ובצד השני פלונית מגיבה באופן לא מותאם למה שנאמר, כלומר ענת אומרת משהו אחד ובצד השני פלונית מגיבה באופן לא מותאם בצעקות על דברים שלא נאמרו...". עוד טען מר נור שהתובעת "עלתה על כל בריקדות" מעבר למה שגב' מור אמרה באופן חסר פרופורציות, וכן טען כי לתחושתו, "נחצו כל הגבולות מבחינת תוכן המילים וטון הדיבור", כאשר ייחס דברים אלו לתובעת ולא לגב' מור, אך מנגד חזר וטען לאורך מסירת הודעתו, כי אינו זוכר את תוכן השיחה. מר נור גם נשאל האם גב' מור איימה לסיים את עבודת התובעת במועצה, והשיב "לא זוכר את זה", וכאשר נשאל האם גב' מור הרימה את קולה בשיחה, השיב: "... יכול להיות שענת אמרה לה בטון גבוה "אל תצעקי עלי", אני יצאתי בתחושה מהשיחה שספק מבויים ספק לא מותאם". כלומר, מר נור בבירור אינו שולל כי גם גב' מור הרימה את קולה כלפי התובעת, ואף מאשר כי יתכן וגב' מור נהגה כך, אולם מייד לאחר מכן, נשאל האם שמע את גב' מור צועקת על התובעת, והשיב: "לא זכור לי דבר כזה". תשובותיו של מר נור אינן מתיישבות זו עם זו, וכבר מקריאת ההודעה לחוקר ניתן להתרשם כי קיים קושי לקבל את גרסתו.

גם בעדותו של מר נור בפנינו, עלתה תמונה דומה. מחד, טען העד כי אינו זוכר פרטים לגבי תוכן השיחה בין התובעת לבין גב' מור, לא ידע לומר מתי התובעת החלה לצעוק לטענתו כלפי גב' מור, ואישר כי אינו זוכר את חילופי הדברים בין השתיים. מאידך, חזר וטען מר נור כי השיחה היתה "הזויה", וכן "חריגה", והרבה להטיל את האחריות לכך על התובעת בלבד, תוך שהוא טוען כי סגנון הדיבור שלה כלפי גב' מור היתה קשה ולא מותאמת לסיטואציה. סתירות אלו ערערו את אמינות גרסתו של מר נור.

כאמור, גב' מור ומר נור התייחסו לחלקה של התובעת בשיחה כ'הצגה', ללא כל ביסוס או הסבר. טיעון זה חזר ועלה הן בהודעות שמסרו השניים לחוקר המל"ל והן בעדויותיהם: גב' מור התייחסה להתנהגות התובעת כ"הצגה מתוכננת מראש", חשה "שהיה לה קהל למה שהיא עושה", ובאופן דומה מאוד טען מר נור שמדובר היה ב"משחק" מצידה של התובעת. עם זאת, כאשר מר נור התבקש בעדותו בפנינו להסביר את טענתו ש"הכל שם היה מבוים", לא ידע לתת תשובה מניחה את הדעת, למעט הטענה כי "השיחה התפתחה באופן תמוה מאוד", וכן טען, "זה היה נראה לא מחובר לשום דבר", למרות שאישר כי אינו זוכר את כל המלל. הלכה למעשה, שני העדים לא הסבירו מדוע לשיטתם מדובר היה ב'הצגה מבוימת' מצידה של התובעת, ומה ניסתה או יכלה להשיג בכך: הרי לו התובעת היתה מנסה 'לביים' אירוע חריג בעבודה על מנת להציג מצג שווא בפני המוסד לביטוח לאומי, או על מנת לבסס נסיבות להתפטרות בדין מפוטר, לא סביר שהיתה מחכה כמה שנים על מנת להעלות את טענותיה בעניין זה.

כך או אחרת, בסופו של יום התרשמנו מעדותה של התובעת שהיתה מהימנה ואף מצאה תמיכה באמירות שונות של מר נור וגב' מור, ולכן מצאנו כי השיחה מיום 3/5/20 היתה חריגה באופייה, וכללה הרמת קול מצידה של גב' מור והבעת כעס חריף במישור המקצועי, באופן שלא קרה במערכת היחסים עד אותו שלב.

עם זאת, יצוין כי לא שוכנענו בטענתה של התובעת כי גב' מור איימה כי "תעיף אותה הביתה", שכן לא מצאנו תמיכה ישירה בראיות לטענה זו, מלבד גרסתה של התובעת, כאשר מנגד גב' מור הכחישה את האמירה לאורך הודעתה במל"ל וחקירתה הנגדית בבית הדין.

מתח מתמשך

הנתבע טוען שמהמכתב מיום 11/5/20, מחקירתה של התובעת במל"ל ומעדותה ניתן ללמוד כי מערכת היחסים בין התובעת לגב' מור הייתה עכורה, ולכן לכל היותר ניתן לומר כי האירוע מיום 5/3/20 מתווסף ליתר האירועים שקדמו לו, וכי מדובר הלכה למעשה בסיטואציה של מתח מתמשך ולא אירוע חריג. אולם, לאחר עיון בראיות, מצאנו כי אין לקבל טענה זו:

אכן, מהראיות עולה שמערכת היחסים בין התובעת לבין גב' מור ידעה עליות וירידות. כך אישר מר נור בהודעתו במל"ל, וגם גב' מור ציינה כי "הערתי לה הרבה על דברים לא מקצועיים שהיא עושה....", וכי זכור לה שהיו מתחים ואי-הסכמות בין השתיים, וכי היו גם הערות משמעת כלפי התובעת. עם זאת, גב' מור גם הסבירה באותה נשימה כי לא זכור לה אירוע שהגיע לעוצמתה של השיחה מיום 3/5/20 ("אני לא זוכרת כאלה דרמות"), וההתכתבויות בין השתיים, שהוצגו על ידי גב' מור, מלמדות על יחסי עבודה תקינים. בכל הנוגע להתכתבויות אלו נציין כי מדובר במועדים ספורים אשר אינם משקפים בהכרח את מלוא מערכת יחסי העבודה בין השתיים, ולכן אף אם עולה מהתכתובת כי גב' מור נוהגת בכבוד ובאופן ענייני כלפי התובעת, אין בכך כדי לסתור את עדות התובעת בדבר מתחים קודמים, במיוחד שעה שאין חולק על קיומו של מתח מסוים במערכת היחסים עם גב' מור.

התובעת עצמה רשמה במכתב מיום 11/5/20 שזה לא האירוע הראשון בו היא 'חוטפת' מגב' מור, אולם הסבירה בחקירתה במל"ל שהתכוונה שזאת לא הפעם הראשונה שהיו חילוקי דעות בינה לבין גב' מור, ואף כאלו שהובילו להערות או גערות מצידה של המנכ"לית, אך אלו עדיין היו בגדר מתחים רגילים במקום העבודה ולא הגיעו לכדי צעקות קשות: "שהיא העירה לי, מעולם לא אמרה לי שתעיף אותי ומעולם לא צרחה עליי, היו הערות כלפיי חטפתי שיחות בתור עובד מול ממונה הישיר אך לא היו צעקות". על דברים דומים חזרה התובעת גם בעדותה: "חוטפת במיילים, אם אני עשיתי איזה משהו לא נכון מבחינה מקצועית, פלונית, תפני לזה, תעשי את זה, לזה אני מתכוונת, אני לא מתכוונת למשהו אחר". בנוסף, התובעת הסבירה שכאשר כתבה במכתב שהיא עדה לשינוי הולך ומחמיר, התכוונה לכך שגב' מור אינה נענית לניסיונות לתאם עמה פגישות: "ביטלה פגישות עבודה אתה, וכשניסיתי לתאם פגישות .... לא זכיתי להענות, היה ניתוק בשיחות בטלפון אך התנהלו שיחות בשוטף ודיווחים במיילים ואישורים במיילים...". כלומר, גם לשיטתה של התובעת, מערכת היחסים לא התנהלה בהכרח על מי מנוחות.

עם זאת, עלה גם מהעדויות כי במישור האישי (להבדיל מהמקצועי), יחסיהן של השתיים היו תקינים והתובעת אף זכתה לתמיכה מגב' מור כאשר התמודדה עם קשיים אישיים. כך הסביר מר נור כי "וויכוחים מקצועיים היו לא מעט אבל בעניינים האישיים להפך, הייתה תמיכה בין השתיים". זאת ועוד, אף אם היו מתחים בין התובעת לגב' מור בעבר, כל העדים מסכימים כי השיחה מיום 3/5/20 היתה שונה באופן מהותי באופייה ובתוכנה מהדרך בה התנהלו השתיים בעבר, ולכן השתכנענו שהשיחה האמורה היתה בבחינת 'עליית מדרגה'.

גם העובדה שהתובעת המשיכה לעבוד במועצה עוד תקופה ארוכה, וסיימה את עבודתה רק בחודש 2/2022, קרוב לשנתיים לאחר האירוע הנטען, אינה סותרת את קיומו של האירוע החריג. עולה מהראיות שהתובעת וגב' מור המשיכו לעבוד אחת עם השנייה, אף אם היו משקעים ואי-הסכמות מקצועיות, אך אין בכך כדי לשלול השפעה רפואית של השיחה מיום 3/5/20 על בריאותה של התובעת, כפי שיוכרע לאחר קבלת חוות דעת של מומחה רפואי.

על כן, העובדה שמערכת היחסים בין התובעת לגב' מור כלל גם מתחים על רקע מקצועי, אינה שוללת את קיומו של אירוע חריג, כפי שעולה ממכלול הראיות. נזכיר בהקשר זה כי על פי הפסיקה, יתכנו מקרים בהם אירוע חריג יוכר על רקע מתח מתמשך במידה ונוצר 'אירוע שיא' או 'עליית מדרגה' חריגה באותו מתח מתמשך (ראו למשל עב"ל (ארצי) 306/03 נדב – המוסד לביטוח לאומי (6/4/06); עב"ל (ארצי) 27065-05-15 ציונוב - המוסד לביטוח לאומי (21/2/16))).

המסמכים הרפואיים

הנתבע טוען כי גם המסמכים הרפואיים מלמדים על מערכת יחסים עכורה בין התובעת לגב' מור, וכי במשך חודשים ארוכים לאחר השיחה הנטענת, אין כל אזכור בתיעוד הרפואי לאירוע חריג ביום 3/5/20, נתון המערער את גרסתה של התובעת. לטענת הנתבע, יש בכך כדי ללמד על מתח מתמשך בלבד, אך מעיון במסמכים ובמכלול הראיות, לא מצאנו כי יש לקבל טענה זו:

אכן, במשך תקופה ארוכה אין אזכור בתיעוד הרפואי לקיומו של אירוע חריג, עד לסוף שנת 2021. אולם, התובעת הסבירה באופן עקבי ומהימן, כי אף שסבלה במשך כל התקופה מלחץ נפשי, לא קישרה בין מצבה לבין השיחה מיום 3/5/20, ובשים לב לכך שמדובר בתלונות בתחום הנפשי, לא מצאנו בכך כדי לערער את גרסתה. התובעת הסבירה כי לקח לה זמן רב להבין שדבריה של גב' מור מיום 3/5/20 'חלחלו אליה', וכי חשה לחץ ומתח קשים כאשר קיבלה הודעות דוא"ל שוטפות מגב' מור, אף אם לא היה בהן דבר חריג, ורק בשלב מסוים החלה לחבר בין ההודעות של גב' מור לבין התקפי החרדה, שאז פנתה לטיפול רפואי.

ביום 22/10/21 רופא המשפחה הפנה את התובעת לייעוץ פסיכיאטרי, ורשם כי היא "מדווחת על קושי ניכר עם רקע סכסוך עם האחראית במקום העבודה". אף שהמסמך אינו מציין את האירוע המיוחד ביום 3/5/20, אין בו כדי לשלול את טענותיה של התובעת, אשר אישרה בחקירה הנגדית כי הביטוי "סכסוך" שנרשם על ידי הרופא מתייחס לשיחה מיום 3/5/20.

ביום 10/11/21 נבדקה התובעת על ידי רופאת משפחה אחרת, בפניה התלוננה שיש לה "רעידות בכל הגוף עקב לחץ נפשי היום בזמן העבודה קיבלה מייל מנהלת שגורם לתגובתה". התובעת לא ידעה להסביר לאיזו הודעת דוא"ל התכוונה באותה בדיקה, אך אין בפנינו טענה להודעה חריגה כלשהי, או לאירוע חריג נוסף, ודבריה לרופאה מתיישבים עם טענתה לאורך החקירה הנגדית כי הביטוי הנפשי של לחץ וחרדה היה עולה בעקבות התכתבויות שוטפות בינה לבין המנכ"לית, גם כאלו שלא כללו הערות כלפיה או ביקורת כלשהי.

ביום 6/1/22 נפגשה התובעת עם פסיכיאטר, אשר רשם כדלקמן: "מתארת כי לאחר שנה מהתחלת העבודה היחסים עם המנכ"לית המועצה עלו שרטון. מתארת כי המנהלת הוציאה אותה מקבוצת העבודה, הפסיקה המפגשים איתה, שלחה מיילים שעולבים בעבודתה, המצב הדרדר לכדי נתק מוחלט, עירוב של ייעוץ משפטי, לפני שנה היה ניסיון לפתוח דף חדש, אך לדברי פלונית לא השתנה דבר". כשנשאלה התובעת כיצד דברים אלו מתיישבים עם טענתה קודם לכן כי עד לשנת 2020 מערכת היחסים בין השתיים הייתה טובה, השיבה התובעת: "תקשיבי, בכל מערכת יחסים, ואת יודעת את זה גם, גם אצלך וגם אצל כולנו, יש חילוקי דעות בין מנהל לעובד שלו, בין קולגות, אחד מול השני. היו לנו מדי פעם חילוקי דעות, זה נכון. אבל זה לא קשור למה שקרה ב-3, בתאריך ש, אני אומרת לך, אני, כבר מרוב שאני מתרגשת אני כבר לא, לא זוכרת את התאריך". כמו-כן, הסבירה התובעת שיש לה קושי עם התאריכים שנרשמו בסיכום הרפואי של הפסיכיאטר. דברי התובעת נאמרו לפסיכיאטר בחלוף כשנתיים מהאירוע הנטען, ולא מן הנמנע שישנם אי דיוקים במועדים. התרשמנו שתשובותיה של התובעת היו ענייניות וכנות, ולכן נתנו בהן אמון.

אנו ערים לכך כי במסמך של הפסיכיאטר נרשם כי התובעת מתארת סיטואציה של התעמרות בעבודה וכי לא ציינה בפניו אירוע מסוים מיום 3/5/20, אך לא מצאנו כי יש בכך כדי לשלול את שאר הראיות בפנינו. זאת ועוד, יתכן והתובעת חשה תחושות של התעמרות, מונח שהינו סובייקטיבי ועמום לעיתים, וכי לא נשאלה לגבי אירוע אשר היווה מבחינתה 'עליית מדרגה'. נציין גם כי התובעת הסבירה לפסיכיאטר כי "הבינה לאחרונה שמאוד חרדה מאינטראקציה עם אותה מנהלת ... כאשר מקבלת מהמנהלת הודעה מרגישה עצבים שמהולים בפחד". גם דברים אלו מתיישבים עם התיאור שמסרה התובעת כיצד חשה לאורך כל התקופה שלאחר האירוע מיום 3/5/20.

כך גם הסבירה התובעת שיחסי העבודה מול גב' מור לאחר האירוע הנטען היו בסדר: "המשכנו לעבוד יחד, בצורה הכי מקצועית שאני יודעת...",, אך בתוך ליבה התחוללה סערה: "לקח לי זמן מה כדי להבין שאצלי משהו לא בסדר, אני עדיין היום לא ישנה בלילה, הייתי מגיעה לעבודה מתקלחת נכנסת למיטה עד יום למחרת, קמה בבוקר הולכת לעבודה וחוזרת, רואה טלפון ממנה רשום השם שלה ואז מפסיקה לנשום רואה מייל ממנה קופאת במקום, לא הבנתי שאצלי משהו לא בסדר, לא תפקדתי בבית דאגתי בכל שיחת טלפון ממנה... המשכתי לעבוד אחרי אירוע מזעזע, עד לשיחה מיוזמתה של חברה שלי... ואז החלטתי לפנות לרופא ושיתפתי אותי בהרגשות שלי ... ואז הוא הפנה אותי... וקיבלתי ייעוץ פסיכיאטרי...", לכן " אני מסבירה שהתופעות שאני מרגישה לא היו באותו רגע ונעלמו, אני ממשיכה לחוות את התופעות האלה כל יום ויום, זה לא נגמר". 

על דברים דומים חזרה גם בהמשך עדותה: "כמו שאני גם הצהרתי ואני אמרתי, אני לא הבנתי מה קורה אצלי, ולא הבנתי שעובר עליי משהו, ורק הסובבים אותי התחילו להעיר לי אחרי תקופה ארוכה שמשהו אצלי לא בסדר. פתאום הבנתי, שכשאני רואה טלפון של ענת או כשאני רואה מייל של ענת אני פשוט עוצרת ולא יודעת מה לעשות, נכנסת למין שוק כזה ומין לחץ או, שאני, זה שאני לא ישנה בלילה... אני עדיין נמצאת בטריגר ממנה, אני עובדת במקום עבודה חדש ואני, ויש לי את זה עדיין, אני מקבלת היום מהמנכ"לית שלי מיילים, אני ישר חושבת שמשהו לא בסדר, אני, אני לא ישנה עדיין בלילות, משהו אצלי לא בסדר. זה שזה היה זה לא אומר שזה לא ממשיך". לא מצאנו בתשובתה של התובעת פגם, שכן לא מן הנמנע שעל אף תחושותיה הקשות מהשיחה, התאפקה והצליחה לשמר יחסי עבודה תקינים.

נזכיר כי אנמנזה רפואית אינה מאיינת ראיות אחרות המונחות בפני בית הדין, אלא היא מהווה אחת מתוך מכלול הראיות. זאת ועוד, אנמנזה שלא אוזכר בה אירוע חריג בעבודה אינה אנמנזה הסותרת את גרסת המבוטח אלא אנמנזה "שותקת", שאין בה כדי להשליך על מהימנות הגרסה לגבי עצם קיומו של אירוע חריג (עב"ל 18610-05-16 משה סידי – המוסד, 19.9.2017).

אנו ערים לכך שמעדותה של התובעת בפנינו עולה שהגישה את המכרז לעבודתה החדשה ללא קשר לייעוץ הפסיכיאטרי, אך כשנשאלה התובעת לסתירה זו, השיבה בהיגיון מבלי להסס: "יכול להיות שאני פשוט לא זוכרת את התאריכים הספציפיים". תשובתה של התובעת מקובלת עלינו, ובחלוף הזמן לא מן הנמנע שהתובעת התבלבלה בסדר הזמנים, בפרט כשמדובר בתאריכים קרובים: המכרז נפתח ביום 17/12/20 ונסגר ביום 2/1/21, בעוד התובעת ביקרה אצל הפסיכיאטר ביום 6/1/21.

ההיבט הסובייקטיבי

על פי הפסיקה, בהיבט הסובייקטיבי, יש לבחון את השפעתו בפועל של האירוע על המבוטח: "נדרשת תשתית ראייתית אובייקטיבית לקיומו של דחק נפשי סובייקטיבי. ודוק, להבדיל מאופן בחינתו של אירוע היסוד כאן להיבט האובייקטיבי תפקיד ראייתי, ולא מהותי. מבלי לקבוע מסמרות, בהיבט הראייתי, נותנת הדעת כי בין מידת הסטייה של אירוע היסוד משגרת העבודה ועוצמתו ובין מידת הראיה הנדרשת קיימת זיקת גומלין. ככל שהסטייה משגרת העבודה גדולה ועוצמת האירוע גדולים יותר ניתן להקל בעוצמת הראיה הנדרשת, וככל שהסטייה והעוצמה קטנים יותר עשויות להידרש ראיות ברורות יותר כי סטייה קלה מהשגרה גרמה לדחק נפשי בעוצמה הנטענת" (עב"ל (ארצי) 35165-11-18 מליק – המוסד לביטוח לאומי (6/10/19)).

במקרה דנן, עולה מהעדויות כי אכן התובעת חוותה תחושות נפשיות בעקבות השיחה עם גב' מור ביום 3/5/20, ואף במהלכה. גב' מור בעדותה אישרה כי במהלך השיחה, "היה אפשר לחשוב שהיא מתרגשת מאוד ממשהו". ביטוי לכך ניתן למצוא גם בפנייתה של התובעת לראש המועצה באותו היום, כאשר כתבה לו כאמור כי מדובר היה בשיחה "סוערת". למעשה, גרסתה של התובעת בדבר תחושותיה הקשות בעקבות השיחה עם גב' מור – לא נסתרה, ואף ניתן לה חיזוק בדבריה של גב' מיכל פסקרו, רכזת משאבי אנוש, שמשרדה סמוך למשרד של התובעת. כך מסרה העדה לחוקר המל"ל: "...שמעתי את פלונית מדברת בטלפון, היא הייתה נסערת , בהתחלה דיברה בטון רגיל וביקשה מהצד השני בטלפון שלא לצעוק עליה, בהמשך שמעצתי אותה מרימה את הקול ומבקשת מהצד השני שלא לצעוק עליה , בשלב מסוים הבנתי במי מדובר כי שמעתי את פלונית אומרת "ענת אל תצעקי עליי"... לאחר מכן ניגשתי למשרדה של פלונית ראיתי אותה שהיא מאוד נסערת, הפנים הצוואר ובאזור החזה אדום, קשיי נשימה, וקצת רעידות בידיים, פניתי אליה ושאלתי מה קרה? והיא ענתה סיפרה שמה שקרה ושהמנכ"לית צעקה עליה, הבאתי לה כוס מים כדי שתירגע, ואני חושבת כעבור חצי שעה היא הלכה הביתה לנוח ולא יכלה להמשיך לעבוד". 

דברים אלו מלמדים בבירור על מצוקה נפשית שחשה התובעת בסמוך לשיחה עם גב' מור. אנו ערים לטענתו של הנתבע כי התובעת בחרה שלא להגיש תצהיר מטעמה של גב' פסקרו בטענה כי העדה סירבה לעשות כן, ואילו בעדותה בפנינו טענה העדה כי לא קיבלה פנייה כלשהי מטעם התובעת להגיש תצהיר בתיק. עם זאת, העדה הוזמנה על ידי התובעת למתן עדות לאחר שמסרה גרסה מפורטת לחוקר המל"ל, כך שגרסתה כבר התגבשה מבעוד מועד ולא במעמד הדיון, ולכן פחת החשש שעדותה בפנינו אינה מהימנה. זאת ועוד, הנתבע לא חקר את העדה לגופם של דברים, כך שגרסתה לא נסתרה.

בתיעוד הרפואי נמצא כאמור ביטוי ראשון לדחק הנפשי לו טענה התובעת כשנה וחצי לאחר האירוע, שכן התובעת טענה שתחילה לא ידעה לקשור בין התחושות הנפשיות לאירוע הנטען ולשיחה עם גב' מור. כפי שהסברנו בהרחבה, לא מצאנו פגם בכך שפנייתה של התובעת לגורמים רפואיים נעשתה בשלב מאוחר. לכן, השתכנענו שגם מבחינה סובייקטיבית, לשיחה מיום 3/5/20 היה ביטוי נפשי על התובעת.

סוף דבר

לאור כל האמור לעיל, שוכנענו כי יש למנות מומחה לבחינת מהות הליקוי הנפשי ושאלת הקשר הסיבתי הרפואי בין האירוע מיום 3/5/20 לבין מצבה של התובעת, על יסוד התשתית העובדתית הבאה:

1. התובעת ילידת 1972.

2. בתקופה הרלוונטית, התובעת עבדה במועצה אזורית גלבוע כמנהלת משאבי אנוש תחת מנכ"לית המועצה, גב' ענת מור.

3. מערכת יחסי העבודה בין התובעת לגב' מור ידעה עליות וירידות, וכללה גם הערות מקצועיות ולעיתים חוסר שביעות רצון של גב' מור כלפי התובעת. על כן, היה מתח מסוים בין השתיים, אולם ללא אירועים קיצוניים מיוחדים עד ליום 3/5/20.

4. ביום 3/5/20 התקיימה שיחה טלפונית בענייני עבודה בין התובעת וגב' מור. השיחה נמשכה מספר דקות. במהלך השיחה, כעסה גב' מור על התובעת והרימה את קולה כלפיה בשל חוסר שביעות רצון בדרך בה טיפלה התובעת בטופס מסוים. התובעת גם היא הרימה את קולה, וביקשה מגב' מור שלא לצעוק עליה. השיחה הסתיימה ב'טונים צורמים', והיא היתה חריגה לאופן בו השתיים התנהלו זו כלפי זו בתקופה הקודמת.

5. לאחר השיחה, התובעת היתה נסערת, אזור הפנים והחזה שלה היו אדומים, היא חוותה קשיי נשימה ורעידות בידיים, וחברה לעבודה הביאה לה כוס מים כדי שתירגע.

הנתבע יודיע תוך 21 ימים האם חל שינוי בעמדתו נוכח הקביעות האמורות, ובהעדר הודעה מטעמו, תינתן החלטה על מינוי מומחה.

ימי הפגרה נכללים במניין הימים.

ניתן היום, כ"ד תמוז תשפ"ה (20 יולי 2025) בהעדר הצדדים.