ב"ל 23499-09-11 14 אוגוסט 2014

1. צ'רלי אבטן (להלן – התובע) הגיש תביעה נגד המוסד לביטוח לאומי (להלן – הנתבע) להכיר בירידה בשמיעה ממנה הוא סובל כפגיעה בעבודה.

2.משדחה הנתבע את תביעת התובע בנימוק –

"1. עפ"י האמור בסעיף 84 א (א) לחוק הביטוח הלאומי, תנאי ראשוני להכרה בירידה בשמיעה כפגיעה בעבודה הוא, שהירידה בשמיעה נגרמה עקב חשיפה לרעש.

מעיון בבדיקות השמיעה, בחומר הרפואי ובהתייעצות רפואית נמצא, כי הליקוי בשמיעתך איננו תוצאה של חשיפה לרעש.

2.תנאי נוסף שנקבע בסעיף 84א(א)(1) לחוק הביטוח הלאומי הוא, שהמבוטח נחשף בעבודתו לרעש מתמשך או התקפי, העולה על המותר לפי סעיף 173 לפקודת הבטיחות בעבודה (נוסח חדש) התש"ל – 1970, וההוראות שלפיו.

בבדיקות שערכנו במשאיות הנהוגות היום נמצא, כי לא קיימת חשיפה לרעש העולה על המותר עפ"י ההוראות הנ"ל.

3.לעניין החשיפה לרעש תוך כדי עבודתך במשאיות ישנות (לטענתך), שאינן קיימות (ומכאן שלא ניתן לבדוק אותן) – סעיף 296 לחוק הביטוח הלאומי קובע כי, כל תביעה לגימלת כסף תוגש תוך שנים עשר חודשים מהיום שבו נוצרה עילת התביעה. אולם, רשאי המוסד ליתן גימלה, כולה או מקצתה, אף אם נתבעה אחרי המועד האמור.

כאמור, הנך טוען לירידה בשמיעה עקב עבודה במשאיות שלא קיימות היום ואף אם אכן נחשפת לרעש באותה עבודה, בשל הזמן הרב שחלף, אין באפשרותי כיום להוכיח את תנאי החשיפה.

מאחר שאין מתקיימים בך התנאים הנ"ל, עליי לדחות את תביעתך", הגיש הוא תביעה לבית הדין.

3.מטעם התובע העיד התובע בלבד ומטעם הנתבע העידו מר בשירי מרקוס ומר סיימון ישורון.

4.מתצהיר התובע עולות העובדות כלהלן –

א.התובע יליד 1961, עובד, מחודש פברואר 1987 ועד היום, כנהג משאית חלוקה במשרה מלאה בשירות "דואר ישראל בע"מ".

ב.תפקידו של התובע – הובלה, פריקה וטעינה של דברי הדואר בערים השונות ברחבי הארץ (קווי הובלה וחלוקה מתל אביב ועד אילת).

ג.ב- 15 השנים הראשונות לעבודתו, עבד התובע במשמרות בוקר ולילה (שבוע משמרות בוקר ושבוע לאחר מכן משמרות לילה), כאשר בכל משמרת עבד לפחות 11 שעות.

ד.ב- 10 השנים האחרונות לעבודתו, התובע כמעט ואיננו עובד משמרות לילה, ועל כן, משמרת עבודתו קצרה יותר (כ- 9 שעות עבודה במשמרת).

ה.בשנות עבודתו הראשונות ועד לסוף שנות ה- 90, נהג התובע במשאיות חלוקה ישנות מאוד שיוצרו בשנות ה-80, ושהפיקו רעש מחריש אוזניים בנסיעתן. מדובר במשאיות שמשקלן הכולל כ- 15 טון, ללא מערכות מיזוג מתקדמות ויעילות ועל כן התובע נהג במשאית כאשר החלונות פתוחים לרווחה, עובדה שהעצימה מאוד את רעש המנוע והנסיעה אליו נחשף.

ו.במשאיות הותקן מעצור אשר הגביל את מהירות נסיעת המשאיות למקסימום 90 קמ"ש ולפיכך, זמני הנסיעה במשאית היו ארוכים מהרגיל ומכאן גם חשיפתו של התובע לרעש במהלך הנסיעה. זאת בנוסף לעובדה שעצם קיומו של המעצור הגביר את עוצמת הרעש, שכן הוא לא אפשר למנוע להגביר מהירות בהתאמה ליכולתו.

ז.בנוסף לרעש אשר הופק בעת הנהיגה במשאיות הישנות, היה התובע חשוף לרעש של מערכת השינוע של דברי הדואר שהועמסו על משאיות אחרות, אשר פרקו והעמיסו סחורה במקביל לתובע.