ב"ל 1519-10-14.11 ינואר 2015

1.זהו ערעור על החלטת הוועדה לעררים לעניין אי כושר, מיום 1/9/14 ("הוועדה"), אשר קבעה למערערת דרגת אי כושר בשיעור 65% מיום 1/4/14 ("ההחלטה").

2.טענת הערעור היא שהחלטת הוועדה אינה מנומקת כנדרש, והוועדה לא התייחסה כראוי להשפעת ליקוייה של המערערת על כושרה לעבוד, לא התייחסה לכל ליקוי בנפרד ולא התייחסה להשפעתם המצטברת. המערערת הוסיפה וטענה כי הוועדה לא נתנה משקל מספק לנסיבותיה האישיות, גילה וכושרה האינטלקטואלי.

3.לטענת המשיב, החלטת הוועדה מפורטת ומנומקת ולא נפל בה פגם משפטי. נטען כי הוועדה התייחסה לנכויות הרפואיות שנקבעו למערערת, ונתנה דעתה לתלונותיה, לעברה התעסוקתי ולהשפעת ליקוייה על כושרה לעבוד.

לאור האמור לעיל אני קובעת כדלקמן:

4.לבית הדין הסמכות לבחון האם נפלה טעות משפטית בהחלטת הוועדה (סעיף 213 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995).

במקרים קיצוניים של חוסר סבירות בהחלטה של ועדה מסוג זה, רשאי בית הדין להתערב ולראות בחוסר הסבירות האמור משום טעות משפטית. זאת משום שוועדה לעררים, בשונה מוועדה רפואית, פועלת בתחום שאינו רפואי טהור. אולם, יש ליתן את הדעת כי התערבות כזו של בית הדין תוגבל למקרים קיצוניים של חוסר סבירות (דב"ע שם/01-1318 עטיה – המוסד לביטוח לאומי, פד"ע טו 60).

5.מעיון בפרוטוקול הוועדה עולה:

ביום 1/9/14 התכנסה הוועדה, הקשיבה לתלונות המערערת ולטיעוני בא כוחה שהתלווה אליה, כפי שנרשם בסעיף ג' לפרוטוקול. לדברי המערערת, היא סובלת מכאבים בכל הגוף, בברך ופרק הירך, וכן סובלת מקוצר נשימה.

הוועדה ציינה כי המערערת ילידת 1961, אובחנה כסובלת ממצב חרדתי (20%), שינויים ניווניים בברך שמאל (20%) ותעוקת חזה (50%). הוועדה בחנה את מכלול הליקויים מהם סובלת המערערת, בתחום הלבבי, האורטופדי והנפשי, "וצפתה במערערת גם לאחר הדיון כאשר המערערת התהלכה ללא מגבלה במישור למרחק רב ללא עצירה וללא צליעה".