ב"ל 11954-08-13.29 דצמבר 2014

1.התובע הינו נכה המקבל קצבת ניידות מהנתבע.

התובע ביקש לקבל תוספת לקצבת ניידות מכוח סעיף 14(א) להסכם בדבר גמלת ניידות, אך בקשתו נדחתה על ידי הנתבע ביום 5.12.12 מהטעם כי לא נתקיימו התנאים לתשלום התוספת, שכן התובע לא השתמש ברכבו בקביעות לצורך נסיעה למקום עבודתו.

מכאן התביעה שבפניי.

רקע

2.בסעיף 14 להסכם הניידות נקבעו שני תנאים מצטברים להגדלת קצבת הניידות למוגבל בניידות, כדלקמן :

"תוספת לקצבת ניידות

(א) מוגבל בניידות משתכר הזכאי לקצבת ניידות שברשותו ובבעלותו רכב, יהיה זכאי לקצבת ניידות (להלן – תוספת קצבה) ... אם נתקיימו בו תנאים אלה: (1) המרחק בין מקום מגוריו לבין מקום עבודתו וחזרה הוא

40 ק"מ לפחות;

(2) הוכיח, להנחת דעתו של המוסד, שהוא עובד ברציפות שישה חודשים לפחות בתכוף לפני הגשת הבקשה לקבלת תוספת הקצבה ומשתמש ברכבו בקביעות לצורך נסיעה למקום עבודתו".

3. אין חולק כי התובע מתגורר ברחובות והמרחק בין מקום מגוריו למקום עבודתו במפעל בקריית גת עולה על 40 ק"מ.

אלא שבתקופה הרלוונטית לתביעה נסע התובע עם רכבו עד לתחנה המרכזית ברחובות ומשם נסע בתחבורה ציבורית לקריית גת וכך גם בדרך חזרה לביתו זאת באופן קבוע ועל בסיס יומיומי. (לטענת התובע זאת הואיל ובאותה תקופה היה נהג חדש חשש לנהוג ברכבו עד לקריית גת).

4.אין מחלוקת כי החל מחודש יולי 2013 כאשר החל התובע לנסוע ברכבו מרחובות לקריית גת, אישר הנתבע את זכאותו לתוספת קצבה.

5.השאלה העומדת להכרעה, הינה איפוא שאלה משפטית – האם בנסיבות העובדתיות שבמקרה זה בהן המרחק בין מקום מגורי התובע לבין מקום עבודתו ובחזרה עולה על 40 ק"מ אך התובע עשה שימוש ברכבו בחלק מן הדרך בלבד (עד להגעה לתחנת ביניים) – מתקיימים התנאים המזכים את התובע בתוספת קצבה לפי סעיף 14 להסכם הניידות.