אשר ואח' נ' אשורוב ואח'

פסק דין

1. עניינה של התביעה שלפני בתאונת דרכים שהתרחשה ביום 14.9.12 בראשון לציון.

2. לטענת התובע נהג בחניון בחיפוש אחר מקום חניה בנסיעה איטית, במעבר שבין מקומות החניה כאשר משמאל ומימין חונים רכבים בניצב. התובע טען כי רכב הנהוג ע"י הנתבעת 1 התפרץ לתוך נתיב הנסיעה בנסיעה לאחור בבת אחת והפתיע את התובע שהספיק לבלום את רכבו רק לאחר שרכב הנתבעת פגע עם צידו השמאלי של הפגוש האחורי בפגוש הקדמי של רכבו וגרם לו לנזק. התובע טען כי לאחר חילופי דברים וגידופים מצד הנתבעת ואישה נוספת שהיתה עימה ברכב, לא הסכימה הנתבעת למסור את פרטיה בטענה כי התובע הוא שאשם בתאונה והזעיקה את המשטרה.

3. הנתבעת 1 טענה כי רכבה עמד בחניה כאשר בכוונתה היה להיכנס לרכב ולצאת מהחניה. לפתע, בעודה עומדת ליד הרכב הבחינה ברכב התובע עוקף רכב אחר ופוגע ברכבה שעמד בחניה. הנתבעת 1 שאלה את התובע מדוע פגע ברכבה והוא החל לריב עם הנהג השני אותו עקף. התובע סירב למסור לה פרטים החל לגדפה והיא הזעיקה את המשטרה. הנתבעת 1 הגישה תביעה שכנגד בגין נזקיה.

4. בדיון שנערך בפני העידו התובע והנתבעת 1, הם הנהגים המעורבים בתאונה.

דיון:

5. התובע חזר בפני על גרסתו לפיה נסע לאט בחניון פנה ימינה למעבר החניה והנתבעת הפתיעה אותו בכך שיצאה ממקום החניה בנסיעה לאחור. התובע בלם מכוניתו אך לא הספיק למנוע התאונה והנתבעת פגעה במכוניתו. במהלך חקירתו התברר כי התובע, שביקש לעקוף מספר מכוניות שעמדו בנתיב הימני וביקשו לצאת מהחניה, נסע בנתיב השמאלי המיועד לנוסעים בנתיב הנגדי. לאחר התאונה שאלה אותו הנתבעת 1 מדוע עקף את הרכב של הנהג שהחל לצעוק עליו והוא הכחיש שעקף וטען כי היא זו שנסעה לאחור. התובע תיקן בהמשך ואמר כי אימה של הנתבעת 1 צעקה עליו. התובע טען כי הנתבעת 1 סירבה למסור פרטים והזעיקה את המשטרה למקום. התובע הכחיש כי רכב הנתבעת עמד במקום החניה בעת התאונה וטען כי בתמונה נראה רכבה של הנתבעת בתוך מקום החניה מאחר ומיד לאחר התאונה היא נסעה קדימה חזרה לחניה. התובע הודה כי נהג החל לצעוק עליו, אך טען שהנהג צעק עליו לא בשל כך שעקף את רכבו אלא מאחר והתאונה גרמה לפקק בחניה. התובע טען כי הנתבעת נפגעה בפגוש רכבה מצידו הימני והשבר באמצע הפגוש נגרם כתוצאה מכך. התובע טען כי היציאה מהחניה, בה עמדו הרכבים שעקף, היתה קרובה למקום החניה של הנתבעת.

אשתו של התובע העידה וטענה כי נסעה עם בעלה ברכבם בחניה בנתיב השמאלי. הנתבעת נכנסה לרכב, יצאה מהחניה בנסיעה לאחור ופגעה ברכבם. אשת התובע העידה כי אכן ביקשו לעקוף מספר רכבים בנתיב הימני. אשת התובע טענה כי נהג אכן החל לצעוק על התובע אך כנראה שאדם זה הכיר את הנתבעת 1 והיא ביקשה לשמור לו את מקום החניה ויצאה בנסיעה לאחור ופגעה ברכבם. לאחר התאונה ובטרם הגיעו השוטרים למקום נסעה הנתבעת קדימה חזרה למקום החניה. בהמשך עדותה, טענה אשת התובע כי למעשה לא הבחינה בנתבעת נכנסת לרכב בטרם קרות התאונה.

6. הנתבעת גם היא חזרה על גרסתה וציינה כי היתה עימה אישה נוספת ברכב אימה, אך לאור מצבה הרפואי והנפשי של אימה אשר היא נכה ב 100%, נמנעה מלהביאה לעדות בבית המשפט. הנתבעת טענה כי הכניסה את אימה לרכב ולאחר מכן שמעה צעקות והבחינה ברכב התובע נוסע במהירות עובר לנתיב השמאלי על מנת לעקוף רכבים שנמצאו בנתיב הימני, בולם סוטה ופוגע ברכבה עם הפגוש השמאלי באמצע הפגוש האחורי שלה. הנתבעת טענה כי כל אותו הזמן טרם נכנסה לרכבה ועמדה מחוצה לו ועל כן יכלה להבחין בכל המתרחש. הנהג שהתובע עקף את רכבו החל לצעוק עליו מדוע עקף. הנתבעת טענה כי הזמינה משטרה למקום. הנתבעת טענה כי לא תבעה את התובע מאחר וריחמה עליו. הנתבעת טענה כי היה מרחק גדול בין היציאה מהחניה לבין המקום בו חנה רכבה.

7. לאחר ששקלתי את עדויות הצדדים ולאחר שעיינתי בתמונות הנזקים, אני קובעת שאין להטיל אחריות לתאונה על מי מהצדדים.

כידוע, המוציא מחברו עליו נטל הראיה. קרי, הנטל מוטל על התובע בתביעתו ועל התובעת שכנגד בתביעתה.

במצב דנן לא התרשמתי מאמינותן של מי מהעדויות ולא עלה בידי להעדיף גרסה אחת על פני רעותה. על כן אין בידי לקבוע כי התובע הטה את כף המאזניים לטובתו או התובעת שכנגד לטובתה ומשלא עמדו בנטל, דין התביעה והתביעה שכנגד להידחות. ואבאר.

התרשמתי כי עדות התובע היתה מתחמקת ובלתי אמינה. כך בין היתר, התובע הכחיש תחילה כי עקף רכבים ואדם יצא מהרכב וצעק עליו בגין כך. אך, מנגד הודה כי היו רכבים שעמדו בנתיב הימני וביקשו לצאת והוא חלף על פניהם בעודו נוסע בנתיב השמאלי שהיה פנוי באותה עת. קרי, עקף. כאשר נשאל האם הנתיב השמאלי משמש ככלל לנסיעת רכבים מהכיוון הנגדי התחמק ממתן תשובה כך גם שלל את העובדה כי מסומנים חיצים על הכביש המורים על נתיב הנסיעה המיועד לכל כיוון. כאשר עומת עם תמונה בה נראים בבירור החיצים, שינה גרסתו וטען כי עפ"י החוק מותר לו לנסוע בנתיב הנגדי במידה והוא פנוי. התובע טען תחילה כי הנתבעת צעקה עליו כי עקף ואח"כ אמר כי האם היא זו שצעקה עליו. בנוסף, התובע שהודה לבסוף כי עקף רכבים אחרים המשיך להכחיש כי נהג אחר צעק עליו בטענה כי עקף את רכבו וטען כי הנהג צעק עליו מאחר ונוצר פקק חניה במקום.

גם עדותה של אשת התובע לא היתה מהימנה. אשת התובע הודתה לבסוף כי נסעה עם התובע ברכבם בנתיב השמאלי מאחר והיו רכבים בנתיב הימני. אשת התובע תיארה תחילה במילים ועם ידיה כיצד הבחינה בנתבעת נכנסת לרכבה אך בהמשך שינתה גרסתה וטענה כי הנתבעת היתה ברכב וכי לא הבחינה בה נכנסת. בנוסף, ביחס לאדם שצעק, מסרה גרסה שאין לה כל קשר לעדותו של בעלה ולפיה אדם זה מכיר את הנתבעת והיא שמרה לו מקום חניה ועל כן אדם זה צעק לעברם. כן, אשת התובע הסתכלה פעמים רבות במהלך עדותה לעבר בעלה על מנת להסתייע בו בתשובותיה.

מנגד גם לא מצאתי את גרסת הנתבעת 1 כמהימנה ועקבית. הנתבעת 1 טענה כי הכניסה את אמה לרכב ולאחר מכן עמדה להיכנס לרכב בשעה שהבחינה בתובע עוקף רכבים וסוטה לרכבה שעמד באותה שעה עדיין בחניה. אך טענה זו לא מתיישבת עם גרסת התובע לפיה האם היא שצעקה עליו. בנוסף, הנתבעת טענה כי לא הגישה תביעה כנגד התובע מאחר וריחמה עליו. לא מצאתי הגיון בכך שהנתבעת אשר חושבת כי התובע אשם בלעדי בתאונה אינה מגישה כנגדו תביעה בשל כך שנכמרו עליו רחמיה. בפרט, כאשר לטענתה איים עליה עד שהרגישה צורך להזעיק את המשטרה למקום.

8. בנסיבות אלה, משכל העדויות נמצאו בעיני כבלתי מהימנות, מתחמקות ובלתי עקביות, הרי שלא ניתן לקבוע על פיהן ממצאים חד משמעיים באשר לאופן התרחשות התאונה.

לפיכך אני קובעת שיש לדחות את הן את התביעה והן את התביעה שכנגד.

סוף דבר:

9. התביעה נדחית והתביעה שכנגד נדחית.

בהתחשב בנסיבות העניין, לפנים משורת הדין, אין צו להוצאות וכל צד יישא בהוצאותיו.