אשקר נ' חלמיש חברה ממשלתית עירונית לדיור לשיקום ולהתחדשות

פסק דין

לפניי הודעת ערעור על החלטתה של רשמת בית המשפט הנכבדה (גב' ורדה שוורץ), מיום 29.4.12 בת.א 51094-05-10, לפיה נדחתה בקשת המערערת לביטול פסק הדין אשר ניתן במעמד צד אחד, ביום 26.6.11, על ידי רשם בית המשפט הנכבד (מר יוחנן גבאי).

כנגד המערערת, שהינה דיירת חלמיש, ניתן בשנת 2005 פסק דין בהעדר הגנה, בגין אי תשלום דמי שכירות במשך שנים ארוכות ועד לאותה תקופה (להלן: "התביעה הראשונה").

בגין פסק דין זה נפתח תיק הוצאה לפועל.

בחודש מאי 2010 הגישה המשיבה תביעה נוספת לתשלום דמי שכירות ולפינוי המערערת מהדירה. תביעה זו הוגשה בגין חובות שנצברו עד לאותו מועד מאז מתן פסק הדין בתביעה הראשונה (להלן: "התביעה השנייה").

לאחר הגשת התביעה השנייה, ניהלו בניה של המערערת משא ומתן עם המשיבה, במסגרתו שילמה המערערת למשיבה סך של 15,000 ₪ והחלה לשלם שכר דירה מנובמבר 2010.

ביום 26.6.11 ניתן על ידי הרשם הנכבד (מר יוחנן גבאי) פסק דין כנגד המערערת, ולבקשת המשיבה, וזאת מאחר והמשיבה לא טרחה להגיש בקשת רשות להתגונן.

המערערת הגישה בקשה לביטול פסק הדין, וביום 29.4.12 ולאחר קבלת טענות הצדדים, דחתה הרשמת הנכבדה את הבקשה לביטול פסק הדין, ומכאן הערעור שלפניי.

המערערת טוענת, שהחלטת הרשמת הינה שגויה מעיקרה ומיסודה, הן בפן הפרוצדוראלי, והן בפן המהותי.

לטענת המערערת, הרשמת קיבלה את טענות המשיבה ביחס לשיעור החוב, באופן כללי וסתמי, מבלי שהעניין נדון כלל.

עוד טוענת המערערת, שהבקשה למתן פסק דין, הוגשה בחוסר תום לב, אשר בא לידי ביטוי בעובדה שהמשיבה כלל לא עדכנה את המערערת ו/או בניה כי בכוונתה לעתור בבקשה למתן פסק דין, חרף המשא ומתן שהתנהל בין הצדדים, במסגרתו אף דאגה המערערת לשלם סך של 1,100 ₪, בכל חודש וחודשו.

עוד טוענת המערערת, שהרשמת בחרה "לפטור" את המשיבה מהוכחת תביעתה כדבעי, וזאת למרות שהסכם השכירות שצורף לכתב התביעה אינו תומך בסכומים שהמשיבה תבעה בתביעתה. בנוסף, הרשמת "פטרה" את המשיבה מהחובה הדיונית והמהותית לפיה, היה על המשיבה להמציא את הבקשה למתן פסק דין לידי המערערת, ומשלא הומצאה הבקשה למערערת, הרי שיש לבטל את פסק הדין מטעמי צדק.

המערערת טוענת עוד, שבהליך מקביל אותו ניהלה המשיבה כנגד דיירת אחרת ואשר נסיבות המקרה שם דומות לתיק זה, דחה הרשם אבי כהן את בקשת המשיבה בתיק שם את הבקשה למתן פסק דין ואפשר לדיירת להגיש בקשת רשות להתגונן. לטענת המערערת, אף היא זכאית ליומה בבית המשפט.

המערערת מוסיפה וטוענת, שהרשמת שגתה שעה שבחרה שלא להפעיל את שיקול הדעת הראוי, וזאת נוכח נסיבות חייה העגומות של המערערת.

בנוסף, לטענת המערערת, הרשמת שגתה בהיפוך נטל הראייה, בניגוד לדיני הראיות, וזאת לנוכח העובדה כי בהחלטתה גרסה כי נטל הראיה מונח על כתפיה של המערערת, ושגתה בכך שלא נתנה התייחסותה לטענת המערערת לפיה על המשיבה לפרט את הסכומים בהם היא חבה.

המשיבה טוענת, שהמערערת מודה בתביעה ואין לה כל הגנה כנגד התביעה. קיומו של פסק דין חלוט נוסף ותיק הוצאה לפועל מעל 200,000 ₪, מעיד אף הוא על גישת המערערת.

המשיבה מוסיפה, שהיא הביעה בפני המערערת נכונות להגיע להסדר תשלומים עם המערערת, ולפרוס את חובותיה לתקופה ארוכה, אולם המערערת בחרה לקיים התדיינות והליכים מרובים.

לטענת המשיבה, אי תשלום שכר הדירה משך שנים בו המערערת מודה, מקנה לחלמיש זכות לקבל סעד פינוי. המערערת שילמה סכום של 15,000 ₪ בנובמבר 2010 על חשבון החובות, והמשיבה הסכימה לעכב את ההליכים לשלושה חודשים עד שיוגשו מסמכים להסדר, ומשלא עשתה המערערת דבר, ולא התגוננה כנגד התביעה משך שנה, לא היה אלא מתחייב כי תוגש בקשה למתן פסק דין.

המשיבה מציינת, שנסיבות המערערת יכול ויילקחו במסגרת הליכים להסדר חוב, בהתאם לנוהלי המשיבה.

דיון והכרעה