אסתר קמין עצוב תכשיטים בע"מ ואח' נ' או.פי.אס.אי (שינוע בינלאומי) בע"מ

פסק דין

בפני תובענה כספית על סך של 75,000 ₪ אשר עניינה נזק נטען עקב תובלה אווירית של תכשיטים.

תובעת 1, אסתר קמין – עיצוב תכשיטים בע"מ, היא חברה פרטית הרשומה בישראל ועוסקת בעיצוב, ייצור ובייצוא של תכשיטים. תובע 2, יעקב קמין, הוא מנהל התובעת ובעל מניות בה.

הנתבעת, חב' או.פי.אס.אי (שינוע בינלאומי ) בע"מ, היא חברה המייצגת, נותנת שירות ופועלת בשם חברת השינוע הבינלאומית UPS.

התובעת נמנית על קהל לקוחות הנתבעת מזה שנים רבות.

ביום 06.04.2008, שלחה התובעת באמצעות הנתבעת חבילה של תכשיטים ללקוח באי ברמודה. שווי המשלוח כפי שהצהירה התובעת עמד על סך 30,000 $. המשלוח אמור היה להגיע ליעדו ביום שלישי 08.04.2008.

לאחר שהחבילה עוכבה במכס בנתב"ג נמסר למנהל התובעת, כי החבילה תגיע ליעדה רק ביום 9.4.2008. ביום 10.4.2008 נכנס התובע לאתר האינטרנט של הנתבעת על מנת לוודא שהחבילה אכן הגיעה ליעדה. על פי הרישום באתר, ביום 08.04.2008 נסרקה החבילה בנמל התעופה קלן שבגרמניה בדרכה החוצה. על אף רישום זה ועד ליום 18.05.2008, במשך 41 יום, לא היה רישום נוסף, ומיקומה של החבילה לא נודע.

תחילה לא היה ברור, האם החבילה אבדה או שמא רק לא נסרקה. לאחר מכן התברר, כי אכן, מיקומה של החבילה אינו ידוע.

בשלב זה החליטו התובעים להתחיל ולייצר חבילה זהה, לצורך משלוח ללקוח. התכשיטים החלופיים נשלחו בשתי חבילות נפרדות, כשהראשונה ביניהן נשלחה ביום 15.05.2008. ביום 19.05.2008, לאחר שליחת החבילה הראשונה ובטרם שליחת החבילה השנייה, התברר לתובע, כי החבילה המקורית נמצאה במחסן החבילות הנטושות כבר ביום 14.05.2008 וכי הוצמד לה שטר מטען עם מספר חדש וכי נשלחה לברמודה והגיעה לשם כבר ביום 15.05.2008, אך לא ניתן היה לשחרר אותה, שכן הגיעה ללא המסמכים הנדרשים לצורכי מכס.

בנסיבות אלה ומאחר שהתובעים לא ידעו מה היה מצבה של החבילה המקורית ומאחר שהחבילה החלופית הראשונה כבר הגיעה לברמודה והייתה זמינה לשחרור, סברו התובעים, כי לא יהיה זה נכון להעביר ללקוח את החבילה המקורית וכי יש להעביר לו את החבילה החלופית. התובע הורה לנתבעת להשיב את החבילה המקורית לארץ ולשלוח את החלק השני של החבילה החלופית.

בסופו של יום הוחזרה החבילה המקורית לידי התובעים אשר בחנו את תוכנה ומצאו, כי אין חסר בתכשיטים שנשלחו, אך חלקים מהם נפגמו.

לטענת התובעים, אופן הטיפול של הנתבעת בחבילה היה רשלני וחובבני וכי הנתבעת הביעה זלזול ונהגה באדישות כלפי התובעת. בנוסף, הנתבעת ניסתה להתנער מאחריותה לנזקי התובעת, על אף שאחריות זו עולה באופן ברור מהאמנות הבינלאומיות על פיהן פועלת הנתבעת ומאחריותה למסור את החבילה שהופקדה בידה תוך ימים ספורים לנמען בברמודה ומהביטוח אותו ערכה התובעת אצל הנתבעת. התובעת ביטחה את החבילה אצל הנתבעת.

לטענת הנתבעת, על פי הדין החל על יחסיה המסחריים עם התובעים ועל פי ההסכמים בין הצדדים, לא קמה לה אחריות לנזק הנטען.

הנתבעת טוענת, כי פעלה באמצעות נציגיה ועובדיה ללא כל דופי, בכל קנה מידה סביר ואף מעבר לכך, במקצועיות יתרה ובמהירות בטיפול בפניית התובעים. לטענתה, כל עיכוב שאירע במסירת המשלוח היה מחמת גורמים שאינם תלויים בנתבעת ואינם בשליטתה. כל פנייה מצד התובעים טופלה בחריצות, בשקדנות ובמסירות, ובכל האמצעים האפשריים העומדים לרשות הנתבעת. לטענת הנתבעת, אין כל התרשלות בהתנהלותה. הנתבעת פעלה ונקטה בכל האמצעים הדרושים למניעת הנזק הנטען.

דיון

דין התובענה להתקבל בחלקה. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ושמעתי את העדויות שוכנעתי, כי הנתבעת אכן אחראית לחלק מנזקי התובעת.

אין מחלוקת בין הצדדים, כי על התובענה שבפני חלים חוק התובלה האווירית, תש"ם-1980 (להלן – חוק התובלה האווירית) והאמנה לאיחוד כללים מסוימים בדבר תובלה אווירית בינלאומית, שנחתמה בורשה ביום 12 באוקטובר 1929 (להלן – אמנת ורשה). ישראל חתמה על אמנת ורשה והיא נכנסה לתוקף לגביה ביום 06.01.1964. הוראות אמנת ורשה שולבו בחקיקה הישראלית באמצעות חוק התובלה האווירית, תשכ"ב-1962, שהוחלף בחוק התובלה האווירית.

על אחריות המוביל כלפי "הלקוח", ניתן ללמוד מהוראות אמנת ורשה ומחוק התובלה האווירית. סעיף 2 לחוק התובלה האווירית קובע את תחולת אמנת וורשה במקרים הבאים:

"על תובלה אוירית שמקום היציאה ומקום היעוד שלה נמצאים לפי תנאי ההסכם בין הצדדים בשטחן של שתי מדינות שהן צדדים לאמנת ורשה, או בשטחה של אחת מהן בלבד שהיא צד לאמנת ורשה והוסכם על מקום חניה בשטחה של מדינה אחרת, יחולו הוראות אמנת ורשה".

לטענת הנתבעת, אין להטיל עליה אחריות על נזקי התובעת מהטעם, שהתובעים לא עמדו בדרישות האמנה בדבר "הודעה בכתב", הקבועות בסעיף 26 לאמנה. סעיף 26 קובע כדלהלן: