אנגל דה פלנו נ' מדינת ישראל

החלטה

מבוא:

בפני בקשה לביטול פסילה מנהלית על פי סעיף 48 לפקודת התעבורה (נוסח חדש) תשכ"א – 1961, החלטת הפסילה נמסרה למבקשת ביום 22/3/14 בשל חשד לנהיגה בשכרות.

שני שיקולים מנחים את בית המשפט בדיון בבקשה זו. ראשית קיום ראיות לכאורה בדבר אשמתה של המבקשת, ושנית, האם יש בהמשך נהיגתה, כדי לסכן את שלום הציבור.

באשר לראיות לכאורה:

תיק המשטרה הוגש לעיוני.

מעיון בתיק המשטרה עולה, כי ביום האמור, נעצרה המבקשת במחסום לאכיפת איסור נהיגה בשכרות, בבדיקת נשיפון נמצאה אידיקציה לשכרות, הנהגת עוכבה לבדיקה בשעה 05:33.

בבדיקת מאפיינים קבע השוטר כי לא ניתן לקבוע אם היא נראית תחת השפעת אלכוהול, הוא גם ציין כי התנדנדה במבחן העמידה ובהליכה על קו, ועמדה בהצלחה במבחן הבאת אצבע לאף.

המבקשת הסכימה לדרישה להיבדק לאחר שהוסבר לה כל הנדרש, ואישרה את הסכמתה בחתימת ידה.

השוטרים ציינו כי הקפידו על הדרישות המקדימות טרם הבדיקה. ובבדיקת ינשוף נמצא אלכוהול בכמות של 390 מ"ג כמות העולה הן על הערך שנקבע בחוק והן בפסיקה.

המשיבה צירפה את מסמכי תקינות המכשיר, ולאור האמור עמדה המשיבה בנטל הוכחת הראיות לכאורה לקיומה של העבירה שבגינה נפסל הרישיון פסילה מנהלית של 30 יום.

אין ספק שזכותה של המבקשת להעלות את טענותיה לעניין בדיקת המאפיינים, טענתה כי לא שתתה אלכוהול יממה טרם הבדיקה, ותוצאה מאוחרת במכשיר הינשוף שהראתה כביכול על אזהרה, אך זאת במהלך הדיון בתיק העיקרי, אם וכאשר תבחר לכפור באשמה. בשלב זה של הדיון שהינו שלב מקדמי, בית המשפט קובע כי די בחומר הראיות כאמור מעל, כפי שמופיע בתיק המשיבה, על מנת לקבוע שבידי המשיבה ראיות לכאורה, שיש בהן כדי להביא להרשעתה של המבקשת בדין.

באשר למסוכנות:

מסוכנות המבקשת נלמדת מנסיבות ביצוע העבירה ועברה.

המבקשת נוהגת משנת 1999 ולחובתה 10 הרשעות קודמות אין לחובתה עבירה זהה או דומה.

אולם מעבר לכך, ניתן ללמוד על מסוכנות מעצם העבירה עצמה, על נהיגה בזמן שכרות כבר נאמר בפסיקה כי:

בע"פ 5002/94 בן איסק נ' מ"י, פד"י מט(4) בעמ'163 נאמר:

"שכרות – כפי שידוע לכל בר בי רב, פוגעת ביכולתו המנטלית של השיכור. היא מערפלת את הכרתו, ומונעת ממנו להעריך נכונה את המציאות, ובדרך זו שוללת ממנו את היכולת לקיים שיקול דעת רציונלי, ולכוון את התנהגותו על פיו. אדם השותה משקה אלכוהולי מוחזק כמי שמודע להשלכה הצפויה מכך על יכולתו המנטלית, ואין כמוהו מיטיב לחוש בפעמיה של השכרות הבאה בעקבות השתייה ומשתלטת עליו".

בבש"פ 10865/06, בערר על פסילה מנהלית בביהמ"ש העליון, קבע כבוד השופט א. הלוי:

"לא ראיתי מקום לשנות מהחלטתו של בימ"ש קמא. כאמור מקובלת עלי ההשקפה, כי נגד העורר ניצבות ראיות לכאורה לכך שנהג בעת שהיה בגילופין. בתקופה שבה הולך וגדל מספרן של תאונות הדרכים, הנגרמות בעטיים של נהגים שיכורים, לא ניתן להשלים עם התנהגות מופקרת זאת, הואיל וכרוך בה מחיר דמים אותו נדרש הציבור הרחב לשלם כמעשה של יום יום. כדי לקדם את הרעה, יש לנהוג בנהגים מסוג זה ביד קשה, ובכלל זה פסילתם מלנהוג ברכב מנועי, גם בטרם הוכרע דינם על ידי ביהמ"ש המוסמך".