אמ.די.הי. בניה ותעשיה בע"מ נ' מנהל מקרקעי ישראל - נצרת

פסק דין

מבוא:

אדם זכה בנכס מקרקעין ממקרקעי הלאום ללא מכרז ובלבד שישמש למטרה מסוימת כנקוב בתנאי הסכם הפיתוח. אותו זוכה הפר את תנאי ההקצאה והקים על הנכס מבנה לייעוד שונה. עקב כך בוטלה הקצאת הנכס. בית המשפט חייבו להרוס את אשר הקים, ולהשיב את הנכס למאגר נכסי הלאום. הוראת בית המשפט לא קוימה. הרשאי אותו אדם לדרוש מן המדינה כי תוציא את הנכס למכרז חוזר, תוך אי קיום הוראת הריסת המבנה אשר הקים, וכאשר בכך יוכל להשיב לעצמו את הוצאות ההקמה? זו השאלה אשר הוצבה בתיק זה.

הליכים קודמים:

בין הצדדים התנהלה מערכת התדיינויות ארוכה, אשר תחילתה בפני בית משפט השלום בנצרת (כבוד השופט א' כנעאן) בת"א 4698-06; המשכה בערעור בפני בית המשפט המחוזי בנצרת (כבוד סגן הנשיא א' אברהם, ד' צרפתי וע' עיילבוני) בע"א 44424-11-10; וסיומה בפני בית המשפט העליון (כבוד השופט א' רובינשטיין) ברע"א 1816/13.

בגדרם של שלושת ההליכים המפורטים לעיל נקבע, באופן חד משמעי, כי העותרת, אמ.די.הי בניה ותעשייה בע"מ (להלן: "העותרת") הפרה בהפרה יסודית את חוזה הפיתוח שנחתם בינה לבין המשיבה, רשות מקרקעי ישראל (לשם הנוחות תיקרא להלן: "המינהל"); כי המינהל היה זכאי לבטל את החוזה ולדרוש את השבתם של המקרקעין וכי בהתאמה ולאור הוראות החוזה, על העותרת להחזיר למינהל את המקרקעין שנמסרו לה, כאשר הם פנויים מכל אדם וחפץ ובכלל זה גם להרוס את כל המחוברים שהקימה העותרת.

והנה, חלף ביצועם של פסקי דין חד משמעיים וחלוטים אלה ומבלי שיש בידה החלטה המורה על עיכוב ביצועם, יזמה העותרת הליך משפטי חדש ולשם כך היא הגישה את העתירה שבפניי. בגדרה של העתירה, היא מבקשת, פעם נוספת, להורות למינהל להוציא למכרז את המקרקעין נשוא העתירה – עליהם בנתה העותרת אולם אירועים חלף מפעל לייצור צינורות כפי שהתחייבה עפ"י תנאי ההקצאה הקבועים בחוזה הפיתוח עליו חתמה– וכן ליתן צו מניעה קבוע, המורה למינהל שלא להרוס את אולם האירועים האמור (להלן: "העתירה").

ביום 21.1.2014 הגיש המינהל "בקשה לסילוק העתירה על הסף וארכה להגשת כתב תשובה" בגדרה התבקש בית המשפט לדחות את העתירה על הסף. זאת, הן על שום שמתקיים בין הצדדים מעשה בי-דין והן בשל חוסר תום לב והעדר ניקיון כפיה של העותרת (להלן: "הבקשה לסילוק על הסף").

העובדות הרלוונטיות הצריכות לענייננו

כלל העובדות הרלבנטיות להליכים בין הצדדים מפורטות, בהרחבה, בפסק דינו של בית משפט השלום (ת"א 4698-06). להלן אציין אפוא, בתמצית, את העובדות הדרושות לצורך ההכרעה בבקשה לסילוק על הסף.

במסגרת חוזה פיתוח שנחתם בין הצדדים ביום 17.11.2002 (להלן: "חוזה הפיתוח") החכיר המינהל לעותרת, בפטור מקיום חובת מכרז, מגרש באזור התעשייה פורייה. העותרת התחייבה להקים על המגרש מפעל לייצור צינורות. בהתחייבות נוספת, עליה חתמה העותרת ביום 8.3.2004 – לבקשתו של המינהל, לאור החשש שמא תקים העותרת אולם אירועים חלף המפעל שהתחייבה להקים – שבה העותרת והצהירה שלא תעשה כל שימוש במגרש שהוחכר לה, למעט הקמת המפעל כאמור.

אין חולק כי העותרת הפרה בהפרה יסודית את חוזה הפיתוח והקימה, חלף מפעל לייצור צינורות כפי שהתחייבה, אולם אירועים. בעקבות ההפרה היסודית, אשר לא תוקנה, ביום 25.5.2006 הודיע המינהל לעותרת על ביטול חוזה הפיתוח. תביעה שהגיש המינהל נגד העותרת לסילוק ידה מהמגרש ולתשלום פיצויים מוסכמים התקבלה עפ"י בפסק דינו של בית משפט השלום מיום 25.10.2010. במסגרת פסק הדין ציווה בית המשפט על העותרת, בין היתר, "להשיב את המקרקעין לתובע כשהם נקיים מכל משכנתא, עיקול ו/או כל זכות של צד שלישי ופנויים מכל אדם וחפץ נטוע ומחובר ולהרוס ולפנות על חשבונה את המבנה והגדרות אשר בנו והציבו על המקרקעין." בנוסף, נאסר על העותרת או מי מטעמה להיכנס או לעשות כל שימוש במגרש. עוד נקבע בפסק הדין, כי אם העותרת לא תקיים את שנצטוותה, רשאי המינהל לבצע את עבודות הפינוי וההריסה באמצעות לשכת ההוצאה לפועל (להלן - "פסק דינו של בית משפט השלום").

על פסק דינו של בית משפט השלום הגישה העותרת ערעור לבית המשפט המחוזי וטענה, בין היתר, כי במקום הריסת אולם האירועים שהקימה, יש להעמיד את המגרש ואת המבנה שהקימה למכרז ולקבוע כי הזוכה במכרז ישלם לעותרת את עלויות הקמתו של המבנה. בהקשר זה הוסיפה העותרת וטענה כי כך נהג המינהל, בין היתר, לגבי מגרש שכן הצמוד למגרש נשוא דיוננו, אשר לטענתה, גם עליו נבנה אולם אירועים בניגוד לתנאי חוזה הפיתוח (להלן: "עניין צ.ד.פ").

בפסק דין מיום 10.2.2013 דחה בית המשפט המחוזי (כבוד סגן הנשיא א' אברהם, ד' צרפתי וע' עיילבוני) את הערעור וקבע, בסעיפים 42-43 לפסק הדין, כך:

"הגענו כדי כך, שהמערערת הפרה את חוזה הפיתוח הפרה יסודית. כיוון שכך, עמדה למינהל זכות לבטל את החוזה, מכוחו של סעיף 7(א) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התש"ל-1970 (מעבר לדרוש עוגנה זכות זו גם בסעיף 12 לחוזה הפיתוח). המינהל נהג עם המערערת זהירות יתר, כאשר נתן בידיה שהות לתיקונה של ההפרה היסודית, ומשלא עשתה כן תוך הזמן שקצב לשם התיקון - הודיע לה על הביטול. בכך נהג המינהל לפי זכותו שבדין.

סעיף 13 לחוזה הפיתוח קובע את שיארע אם יבחר המינהל לבטל את החוזה, ובין היתר הוא מחייב את המערערת לפנות את המושכר ולהחזירו לידי המינהל כשהוא נקי מכל אדם וחפץ, ובכלל זה להרוס את כל הבנוי והמחובר לקרקע מושא החוזה. המינהל דרש תרופה זו בתביעתו, והוא אכן זכאי לה."

כן נקבע, בסעיף 46 לפסק דינו של בית המשפט המחוזי כי:

"התרופות להפרתו של החוזה נקבעו באופן המפורש ביותר בסעיף 13 לחוזה, ולפיהן על המערערת לפנות את המגרש ולמוסרו כשהוא נקי לידי המינהל, ובכלל זה להרוס את כל הבנוי והמחובר אליו. אינני רואה כל טעם ראוי מדוע לא תתקיים הוראת חוזה זו."

[ההדגשה הוספה – ב.א.]

בית המשפט המחוזי הוסיף וקבע, בסעיף 47 לפסק הדין, כי דרישתו של המינהל מהעותרת להשיב לו את המקרקעין, כאשר הם פנויים מכל אדם וחפץ, לא רק שהינה דרישה סבירה, אלא שהיא אף מתבקשת בנסיבות העניין: