אלפסי נ' המוסד לביטוח לאומי

פסק דין

1.על יסוד הסכמת הצדדים, מונה ביום 22/5/13 ד"ר א. ברקו כמומחה יועץ רפואי לבחינת הקשר הסיבתי בין ליקוי השמיעה ממנו סובל התובע, ועבודתו בחשיפה לרעש מזיק. ההחלטה מהווה חלק בלתי נפרד מפסק הדין.

2.בחוות דעת מיום 5/6/13 קבע המומחה, לאחר שסקר את החומר הרפואי ובדיקות השמיעה שעמדו בפניו, כי התובע סובל מליקוי שמיעה עצבי בתדירויות הגבוהות בלבד המתאים לליקוי שמיעה שמחשיפה לרעש, וכי השמיעה בתדירויות הדיבור שמורה. המומחה קבע כי כושר שמיעתו של התובע בתדירויות הדיבור לא פחת בשיעור של 20 דציבל לפחות בכל אחת מהאוזניים.

3.לבקשת התובע הופנו למומחה שאלות הבהרה.

המומחה התבקש להתייחס לחלק מבדיקות השמיעה שעמדו בפניו מתאריכים 11/06, 26/12/06, 11/8/10, 4/7/11 (להלן: "בדיקות השמיעה") ולקבוע האם יש בבדיקות אלה ירידה של 20 דציבל בתדירויות הדיבור בכל אחת מהאוזניים וככל שכן, האם יש באמור לשנות את חוות דעתו.

4.בתשובתו מיום 12/8/13 הסביר המומחה כי אלו בדיקות סקר שמיעתי בעלות ערך מוגבל ולא בדיקות שמיעה מלאות, וכי הן נערכות ללא מוליכות עצם שהוא נושא קריטי כשמדובר בפגיעה בשמיעה כתוצאה מחשיפה לרעש. הירידה בשמיעה מחושבת רק לפי בדיקות שמיעה מלאות לפיהן אין הפחתה של 20 דציבל כנדרש בחוק.

5.לטענת התובע בסיכומיו, אין לקבל את עמדת המומחה לפיה אין להתבסס על בדיקות השמיעה מאחר והן בדיקות סקר שמיעתי. לטענתו, המדובר בבדיקות שמיעה לכל דבר ועניין.

התובע מציין כי ההכרעה בשאלת קיומה של תאונת עבודה מסורה לבית הדין וכי אין לתת משקל לנאמר ע"י המומחה, ויש לקבל את התביעה.

6.לטענת הנתבע בסיכומיו, מחוות דעת המומחה עולה כי לא הודגמה הפחתת כושר השמיעה בתדירויות הדיבור אף לא באחת מבדיקות השמיעה המלאות שעמדו בפני המומחה.

הנתבע מפנה לפסה"ד בעניין ארקדי שייביס נ' המל"ל (עב"ל 105/10 ) הקובע כי המבחן לעניין הפחתת כושר השמיעה בתדירויות הדיבור הינו מבחן הולכת העצם.

לטענת הנתבע אין כל סיבה בגינה אין לאמץ את חוות דעת המומחה ולפיכך, דין התביעה להידחות.

הכרעה

7.המומחה הסביר מדוע הגיע למסקנה אליה הגיע בעניין הירידה בשמיעה בתדרי הדיבור, בהתבסס על בדיקות השמיעה המלאות, הנכונות והמהימנות בעניין זה, המבוססות על מוליכות עצם.

8.קביעתו של המומחה תואמת ועולה בקנה אחד עם פסיקת בית הדין הארצי בעניין שיינין לעיל, שם נקבע:

"מבחינה רפואית, אין חולק על כך כי חשיפה לרעש מזיק, תוצאתה תהא פגיעה עצבית באוזן הפנימית ולא פגיעה הולכתית באוזן החיצונית התיכונה או הפנימית.

מבחן הולכת האויר מבטא ירידה בשמיעה, שהינה תוצאה של גורמים רבים. מבחן הולכת העצם מבטא ירידה בשמיעה שהינה תוצאה של פגיעה עצבית בלבד. לאור האמור מבחן הולכת העצם הינו מבחן עדיף בקביעת הליקוי בשמיעה, כאשר מדובר בשאלת חשיפה לרעש מזיק כגורמת לירידה בשמיעה.

משאלה הדברים ולאור מבנה הסעיף ותכליתו המבואר לעיל, אין מנוס מן המסקנה כי המבחן הקובע לעניין הפחתת השמיעה בשיעור של 20 דציבלים לפחות בכל אחת מן האוזניים לפי סעיף 84א'(א)(2) הינו מבחן הולכת העצם."

9.לנוכח האמור, אינני מוצאת מקום לסטייה מחוות דעת המומחה יועץ הרפואי אשר התבסס במסקנתו על בדיקות השמיעה הרלוונטיות והמועדפות לבדיקת ההפחתה בשמיעה בתדירויות הדיבור לפי מוליכות עצם.

לאור האמור בחוות דעתו, ומשלא עונה התובע על תנאי סעיף 84א'(א)(2) לחוק, דין התביעה להידחות.

ככל שימשיך התובע בעבודתו ותחול החמרה במצבו, באפשרותו לפנות לנתבע בתביעה חדשה.