אלעוברה נימר נ' התנועה הערבית לשינוי ואח'

החלטה

המבקש שבפני תובע את המשיבים בבית משפט השלום לתשלום סכום (קרן) של כ- 42,000 ₪.

בהחלטות ביניים שונות נקבעו מועדים להגשת הראיות והנתבעים לא עמדו במועדים אלה. לאור זאת, נעתר בית משפט השלום ביום 22.4.10 לבקשת המבקש ונתן פסק דין המקבל את תביעות המבקש כנגד המשיבים , וזאת עקב אי הגשת התצהירים על ידם במועד.

פסק דין זה ניתן בהעדר הנתבעים.

בעקבות כך, פנו המשיבים (הנתבעים) לבית משפט קמא בבקשה לביטול פסק הדין שניתן בהעדרם.

המבקש (התובע) התנגד לבקשת הביטול.

ביום 20.9.10 החליט בית משפט קמא להיעתר לבקשת ביטול פסק הדין מאחר שמצא כי יתכן אמנם והסיבה לאי הגשת התצהירים במועד נבעה מחוסר הבנה של ב"כ הנתבעים ביחס להסכמה דיונית שהוסכמה להבנתו בדבר הארכת מועד להגשתה.

לאור זאת, החליט בית המשפט לבטל את פסק הדין שניתן בהעדר, קבע מועד לשמיעת הראיות לגופן והוסיף וקבע כי "שאלת ההוצאות בגין ביטול פסק הדין תידון ככל הצורך, במסגרת פסק הדין".

בבקשה זו שבפני עותר המבקש (התובע) לרשות לערער על החלטת ביטול פסק הדין שניתן בהעדר.

דין בקשה זו להידחות על הסף נוכח הקבוע בסעיף 1 (7) לצו בתי המשפט (סוגי החלטות שלא תינתן בהן רשות ערעור) תשס"ט 2009:

"(1) לא תינתן רשות ערעור על החלטה מן הסוגים המפורטים להלן:

(1-6) ......

(7) החלטה שהיא קבלת בקשה לביטול פסק דין או לביטול החלטה

(8-10) ......"

אשר על כן אני דוחה הבקשה על הסף וזאת מבלי שמצאתי מקום לבקש את תגובת המשיבים. משלא נתבקשה תגובת המשיבים איני עושה צו ל הוצאות.

ניתנה היום, ל' כסלו תשע"א, 07 דצמבר 2010, בהעדר הצדדים.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: