אלחי אבו עיטה ואח' נ' מדינת ישראל משרד הביטחון

החלטה

לפני בקשה של הנתבעת (להלן: "המבקשת") להורות לתובעים (להלן: "המשיבים") להפקיד ערובה להבטחת הוצאותיה.

המשיבים 1.1-1.5 (כך סומנו על ידי התובעים), בהתאם לנטען הינם יורשיה של המנוחה זכיה עבד אלחי אבו עיטה (להלן: "המנוחה 1"). המשיבים 3.1-3.2 הינם יורשיהם של המנוחה מלאק סלאמה אבו עיטה (להלן: "המנוחה 2") ואחמד סלאמה אבו עיטה (להלן: "המנוח 3") המשיבים 4.1 ו- 4.2 הינם יורשיהם של המנוח אנור סלמאן אבו עיטה (להלן: "המנוח 4") (להלן ביחד: "המנוחים").

המנוחים בהתאם לנטען נהרגו ביום 16 ינואר 2009 מירי כוחות צה"ל לעבר כניסת ביתה של המנוחה 1 בג'באליה- איזור אלהואבר כאשר שהתה עמם ביחד עם אחייניה המנוחה 2 והמנוח 3 והמנוח 4. המנוחים מלבד המנוח 3 נהרגו במקום ואילו המנוח 3 נפגע באורח קשה והובל לבי"ח כמאל עדוון, שם עבר ניתוח ונפטר כעבור מספר שעות מפגיעתו.

המשיבים טוענים כי ביצוע הירי מהווה תקיפה מתוך כוונת תחילה שעה שתוצאות הפעולה היו ידועות וצפויות. נטען כי ירי המטוסים בוצע באופן ישיר ומכוון לפגוע במנוחים.

המבקשת טוענת כי המשיבים נפגעו במסגרת מבצע "עופרת יצוקה". לטענתה, יש להורות למשיבים להפקיד ערובה להבטחת הוצאותיה, מן הטעם כי על בסיס כתב הטענות ניכר שסיכויי התביעה קלושים, שכן עסקינן בפעולה מלחמתית לכל דבר ועניין, אשר בגין תוצאותיה אין לפצות את המשיבים. בנוסף, המשיבים הם תושבי חוץ ואין להם נכסים בישראל אשר ניתן יהיה להיפרע מהם, במידה והתביעה תדחה ויחוייבו בהוצאות.

עוד נטען בנסיבות תיק זה כי דין התביעה להידחות על הסף ממספר טעמים מקדמיים, בין היתר בטענת התיישנות, בהתאם לסעיף 5א(3) לחוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה), תשי"ב- 1952 (להלן: "החוק"), וכן בהעדר הודעה כאמור בסעיף 5א(2) ובהתאם לסעיף 5(א)5. עוד נטען כי התובעים לא צירפו ייפוי כוח, צווי ירושה וחוו"ד בהתאם לנדרש.

המשיבים מצדם טענו כי הבקשה להפקדת ערובה נועדה לחסום את דרכם מלברר את תביעתם והוגשה כנוהל שבשגרה, על ידי המבקשת, בתביעות מסוג זה, שעה שהממצאים העובדתיים בהליך זה לא הובררו עד תום ולא נחקרו עדיין על ידי ב"כ המבקשת. לטענת המשיבים יש להשתית את ההחלטה בדבר חיוב למתן ערובה על מבחן "סיכוי הצלחת התביעה" ולא על בסיס מקום מושבו ויכולותיו הכלכליות של התובע. עוד הוסיפו המשיבים, כי פיצול הליכי המשפט בתביעה לעניין האחריות תחילה ואחר כך לעניין הנזק יהיה בו כדי לצמצם בהוצאותיה של המבקשת. המשיבים לא התייחסו לטענות המבקשת לעניין התיישנות והעדר צירוף מסמכים רלבנטיים נוספים.

שני הצדדים הפנו את ביהמ"ש לשורת פסקי דין התומכים בעמדתם. במיוחד הפנתה המבקשת לפס"ד האחרון של כב' השופט א. גרוניס ברע"א 7160/11 אלדאים נ' מדינת ישראל, מיום 13 נובמבר 2011 (להלן: "אלדאים"), בו קבע כי צדקה הערכאה הדיונית, כב' השופטת מוניץ, כאשר חייבה בהליך דומה כל קבוצת תובעים בהפקדת ערובה בשיעור של 20 אלף ₪.

ב"כ המשיבים בהתייחס לאלדאים, טען כי בהליך שלפנינו המדובר באירוע אחד ואין בעובדה כי המדובר במספר תובעים כדי להוות טעם המצדיק פסיקת ערובה גבוהה יותר.

לא מעט בקשות מעין זו באות לפני בתי המשפט בשנים האחרונות וגם לפניי. הן עולות תדיר אגב תביעות שתובעים תושבי הרשות הפלשתינאית את מדינת ישראל. הכלל הבסיסי המנחה את בתי המשפט ביישום תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד 1984, הוא זה שנקבע כבר לפני שנים לפיו:

"הכלל הוא, שאין בית המשפט מחייב תובע במתן ערובה להוצאות מחמת עוניו בלבד; טעם לדבר הוא, שזכותו של האזרח לפנות לבית המשפט היא זכות קונסטיטוציונית מן המעלה הראשונה, ושערי בתי המשפט פתוחים לפני האזרח בריבו עם משנהו, גם במקרים בהם לא תשיג ידו לשלם את ההוצאות, אם תובענתו תידחה"

(רע"א 544/89 אויקל תעשיות בע"מ נ' נילי מפעלי מתכת בע"מ, פ"ד מד(1), 647, 650.)

עוד, קובעת ההלכה הפסוקה כי כאשר התובע מתגורר מחוץ לתחום השיפוט של המדינה, וכשאין בידו להצביע על נכסים בתוככי המדינה, אשר מהם יוכל הנתבע להיפרע, מוצדק בהחלט לשקול חיוב התובע במתן ערובה לתשלום הוצאות הנתבע.

לעניין שיקול הדעת המסור לבית המשפט להטלת הערובה המתבסס אף על שקילת סיכוי התובענה התייחס בית המשפט בע"א 2877/92 סאלח עבד אל לטיף נ' מורשת בנימין למסחר, פ"ד מז (3) 846, בע"מ 850:

"אחת המטרות המרכזיות של הפעלת תקנה 519 לתקנות סדר הדין אזרחי היא למנוע תביעות סרק ולהבטיח תשלום הוצאותיו של הנתבע, במיוחד כאשר נראה לבית המשפט שהתביעה הינה בעלת סיכויי הצלחה קלושים. עם זאת, אין הכוונה להכביד יתר על המידה על מגישי תובענות ולהגביל את יכולת הגישה לבית המשפט לאותם תובעים אשר לאל ידם לספק דרישה כספית זו של בית המשפט בקלות יחסית. על-כן מצווה בית המשפט לנהוג בנושא זה במתינות ולהפעיל שיקול-דעתו בדבר אופן הבטחת הוצאות המשפט בסבירות"

בתי המשפט נדרשים אפוא לאזן בין זכות הגישה של תובעים לערכאות, לבין זכותם הקניינית של נתבעים, שלא לעמוד מול שוקת שבורה בבואם לגבות את הוצאות המשפט אם יזכו בו.

לגובה הערובה שעל ביהמ"ש להטיל התייחס לאחרונה כב' השופט א. גרוניס בפס"ד אלדאים וקבע כי:-

"בית המשפט המחוזי צדק בהחליטו לחייב את המבקשים במתן ערובה להוצאות המשיבה לעניין תביעתם של המבקשים נגדה. מדובר בתביעה של המבקשים, תושבי רצועת עזה, בגין נזקים שנגרמו להם במבצע "עופרת יצוקה". הצידוק לחיוב במתן ערובה נובע מכך שמדובר בתובעים תושבי רצועת עזה ומאחר שמדובר בפעולה של כוחות צה"ל שנטען על ידי המשיבה, כי מוקנית לה חסינות לגבי תוצאותיה. טענת החסינות תתברר, כמובן, בהליך עצמו. עם זאת, יש ליתן משקל לחובת המבקשים לסיכויי הצלחתם. אף לא מצאתי כל פגם בכך שהערכאה הדיונית הטילה את החיוב, בסך 20,000 ש"ח, על כל אחת מקבוצות התובעים ולא חיוב גלובלי. ניתן להניח כי אם קבוצה מסוימת לא תפקיד את הסכום שהוטל עליה, תידחה התביעה לגביה היא ולא לגבי הקבוצות האחרות שיפקידו את הסכום הנדרש."

עוד התייחסה לכך גם כב' השופטת ברוש ברע"א (ת"א) 2537-07 מדינת ישראל נ' עז' המנוח אלדקר (מיום 11.1.11). בהחלטתה התייחסה לרע"א 8206/08 אחמד אלבשיתי נ. מדינת ישראל (לא פורסם), ניתן על ידי כב' השופט א. גרוניס (מיום 6.5.09). שיערוך הסכום (מדד בלבד) שנפסק שם הינו כיום כ- 10,000 ₪ בלבד.