אל על רשאית לגבות תשלום בגין ביטחון בטיסות של חברות זרות במסגרת הסכמי שיתוף

1.      לפניי בקשה (מתוקנת) לאישור תובענה ייצוגית, שעניינה ב"תשלום עבור ביטחון" בסך שמונה דולר-ארה"ב למקטע טיסה, אשר נגבה על-ידי המשיבה מלקוחותיה בטיסות המבוצעות באמצעות חברות תעופה זרות, במסגרת "הסכמי שיתוף" (להלן - " תוספת התשלום"). לטענת המבקשים, המשיבה גובה את תוספת התשלום בניגוד להיתר שהוענק לה לצורך גבייתה, ואף אינה מספקת תמורתה שירותים כלשהם.

רקע עובדתי ודיוני

2.      העובדות המתוארות בבקשת האישור הן כדלקמן: מבקשים 1-3, אם ושני בניה, רכשו מהמשיבה כרטיסי טיסה מתל-אביב למדריד ליום 29/9/06, וכרטיסי טיסה ממדריד לתל-אביב ליום 10/10/06. על גבי כרטיסי הטיסה ולוח הטיסות צוין כי הטיסות הלוך ושוב יבוצעו באמצעות המשיבה. נוסף על מחיר כרטיסי הטיסה ומיסי הנמל שילמו מבקשים 1-3 סך כולל של 48$ כתוספת תשלום עבור ביטחון (16$ דולר לכל אחד מהם). ביום הטיסה, בעת שהגיעו מבקשים 1-3 לנמל התעופה בן-גוריון, הם נדהמו לגלות, כי טיסתם חזרה ארצה תבוצע באמצעות חברת התעופה הספרדית "איבריה", וזאת במסגרת הסכם שיתוף בינה לבין המשיבה. מבקשים 1-3 התרעמו על כך, אך מאחר שהיו בדרכם לחופשה משפחית, שאליה נערכו מראש, ומאחר שלא ניתן היה לשנות את מועד הטיסה, נאלצו לקבל על עצמם את רוע הגזירה. במהלך שהותם בספרד ניסו מבקשים 1-3 לגרום לכך שישובו ארצה באמצעות המשיבה, אך נאמר להם כי טיסות המשיבה בעלות תפוסה מלאה. הידיעה כי יאלצו לשוב ארצה בטיסה של איבריה העיבה על החופשה בכללותה. בעת שהגיעו מבקשים 1-3 לנמל התעופה במדריד התברר להם כי חששם היה מבוסס, שכן הנוסעים עלו למטוס בלא שנערך בידוק ביטחוני כלשהו לכבודתם, ואף בלא שנערך הליך של תשאול הנוסעים, כמקובל בטיסותיה של המשיבה. הבדיקה הביטחונית הייתה שטחית והתמצתה בשיקוף תיקי היד ובמעבר בשער המגנומטר. על המטוס לא היה מאבטח. בשל כל אלו המבקשים היו אחוזי חרדה לאורך כל מהלך הטיסה ונגרמה להם עגמת נפש רבה.

3.      ביום 19/11/06 פנו מבקשים 1-3 אל המשיבה בדרישה להשבת תוספת התשלום בסך 8$, אשר שולמה על-ידי כל אחד מהם עבור מקטע הטיסה ממדריד לישראל, וכן דרשו פיצוי עבור עוגמת הנפש שנגרמה להם עקב אי אספקתם של שירותי ביטחון בטיסה זו. המבקשים הוסיפו ודרשו מהמשיבה להשיב את תוספת התשלום לכל הנוסעים האחרים במצבם. המשיבה דחתה את פניית המבקשים, אך במכתב נוסף שמוען אליהם ביום 14/1/07 הודיעה כי היא מוכנה להחזיר להם את תוספת התשלום. לאחר הגשת בקשת האישור אף שלחה המשיבה למבקשים שיק, אשר הוחזר אליה על ידי המבקשים.

4.      מבקש 4, איש עסקים, רכש מהמשיבה כרטיס טיסה לברצלונה ליום 15/1/07, וכרטיס חזרה לישראל ליום 18/1/07. מהמבקש נגבתה תוספת תשלום עבור ביטחון בסך של 16$. הטיסה מתל-אביב לברצלונה בוצעה על ידי המשיבה. רק לאחר שהמבקש הגיע לברצלונה, התחוור לו כי הטיסה מברצלונה ארצה תבוצע באמצעות חברת איבריה. גם בזו הפעם לא בוצע לפני העלייה למטוס הליך של בדיקת כבודה או של תשאול, על המטוס לא היה מאבטח, והבדיקה הביטחונית הייתה שטחית וחפוזה.

5.      טענתם המרכזית של המבקשים היא כי המשיבה מיישמת בטיסותיה חליפת אבטחה ייחודית, וכי על-פי ההיתר לגביית תוספת התשלום, אשר הוענק למשיבה על ידי ראש מינהל התעופה האזרחית, אין המשיבה רשאית לגבות את התוספת אלא תמורת אספקתם הישירה של שירותי הביטחון הייחודיים הנהוגים אצלה. בטיסות המבוצעות במסגרת הסכמי שיתוף באמצעות חברות טיסה זרות לא מספקת המשיבה שירותי ביטחון ואף אינה נושאת בהוצאות ביטחון, ומכאן שאין היא רשאית לגבות את תוספת התשלום. לשיטתם של המבקשים, גביית תוספת התשלום בניגוד להיתר מקימה להם ולכל יתר חברי הקבוצה עוולות של הפרת חובה חקוקה והטעיה צרכנית, ואף מהווה הפרת חוזה ועשיית עושר ולא במשפט. המבקשים הראו כי יש להם עילת תביעה אישית וכי קיימות שאלות משותפות, אשר סביר להניח כי תוכרענה לטובת הקבוצה, ולאחר שהתקיימו בענייננו גם כל יתר תנאי הסף הנדרשים בחוק תובענות ייצוגיות, מן הראוי לאשר למבקשים להגיש נגד המשיבה תובענה ייצוגית בשם כל קבוצת הלקוחות הרלבנטית.

5.      המשיבה טוענת, מנגד, כי תוספת התשלום משולמת על ידי לקוחותיה כחלק ממחיר הטיסה, ולאחר שכל העובדות הנוגעות לזהותו של המוביל האווירי ולטיבם של שירותי הביטחון שיסופקו בטיסה, ידועות להם היטב. התוספת נגבית על ידי המשיבה כדין ובגדריו של ההיתר, ואין כל עילה להשבתה. ממילא שאין מקום לאשר את הגשתה של תובענה ייצוגית נגד המשיבה, מה עוד שגם יתר תנאי הסף הנדרשים על פי חוק תובענות ייצוגיות לא התקיימו.

6.      בדיון מקדמי מיום 19/5/09 הסכימו ב"כ הצדדים לוותר על חקירות נגדיות של המצהירים, ובהמשך לכך הגישו את סיכומיהם. באה העת להכריע בבקשה.

התוספת השנייה לחוק כבסיס לבקשת האישור

7.       סעיף 3(א) לחוק תובענות ייצוגיות קובע:

לא תוגש תובענה ייצוגית אלא בתביעה כמפורט בתוספת השנייה או בעניין שנקבע בהוראת חוק מפורשת כי ניתן להגיש בו תובענה ייצוגית.

בקשת האישור שלפניי מכוונת לפרט 1 לתוספת השנייה, הקובע כי ניתן להגיש תובענה ייצוגית בקשר ל"תביעה כנגד עוסק, כהגדרתו בחוק הגנת הצרכן, בקשר לעניין שבינו לבין לקוח, בין אם התקשרו בעסקה ובין אם לאו". המשיבה לא חלקה על התקיימותו של תנאי סף זה, ולפיכך לא אעסוק בו. 

עילת תביעה אישית וסיכויי ההצלחה של הקבוצה

8.       על פי סעיף 4(א)(1) לחוק תובענות ייצוגיות, על המבקשים לשכנע בקיומה של עילת תביעה אישית "במידת הסבירות הראויה - ולא על פי האמור בכתב התביעה בלבד" (ע"א 458/06 עו"ד יובל שטנדל נ' חברת בזק בינלאומי בע"מ, בעמ' 10). לתנאי סף זה מתקשר סעיף 8(א)(2) לחוק, המטיל על המבקשים לשכנע כי "יש אפשרות סבירה" שהשאלות המשותפות העולות בתובענה תוכרענה לטובת הקבוצה. להלן אבחן תנאים אלו במאוחד. הדיון יתמקד בטענתם המרכזית של המבקשים, שלפיה גביית תוספת התשלום בטיסות שיתוף נעשית בניגוד להיתר. אולם עד שאגיע לכך, אתאר בקצרה את מהותם של הסכמי השיתוף של המשיבה, ואת הסדרי הביטחון הנהוגים בחברות התעופה האזרחית בכלל ובמשיבה בפרט.

הסכמי השיתוףשל המשיבה

9.       הסכם שיתוף (Code Sharing Agreement) הוא הסכם הנחתם בין שתי חברות תעופה, שלפיו כל אחת מהחברות יכולה לשווק כרטיסים לטיסה שמפעילה רעותה. קוד הטיסה של החברה האחת מוצג גם בטיסות של החברה השנייה, ומכאן הכינוי שניתן להסכמים אלו. כך, לדוגמה, בטיסה שתבוצע במסגרת הסכם שיתוף בין המשיבה לבין חברת איבריה, תשאנה הטיסות את הקוד של המשיבה (LY) ולצדו  הקוד  של  איבריה (IB), ולצדם של נוסעים, שרכשו כרטיסים אצל איבריה, ישבו נוסעים שרכשו כרטיסים אצל המשיבה. הסכמי השיתוף מאפשרים לחברות התעופה להציע ללקוחותיהן מספר גדול יותר של יעדים ומספר גדול יותר של טיסות לאותו יעד. הם מאפשרים לחברה המשווקת להציע ללקוחותיה טיסות בימים ובשעות, שבהם היא עצמה לא מפעילה טיסות, וכן טיסות ליעדים, שאליהם היא אינה מגיעה במטוסיה. שיתוף הפעולה בין חברות התעופה מגדיל את ההיצע לציבור ויוצר אפשרויות טיסה רבות ומגוונות יותר. מזווית ראיה נוספת ראוי לציין, כי חברת התעופה המשווקת והחברה המפעילה למעשה מתחרות ביניהן על אותן טיסות, שהרי שתיהן מוכרות אליהן מושבים, כאשר לא אחת ניתן לרכוש בחברה האחת כרטיסים זולים מאלו הנמכרים על ידי השנייה (סעיפים 65-71 לתגובת המשיבה לבקשת האישור). יצוין, כי למשיבה יש הסכמי שיתוף עם אחת-עשרה חברות תעופה זרות, וביניהם ההסכם עם חברת איבריה, העומד ברקע בקשה זאת.

בקשות קודמות לאישור תובענות ייצוגיות

10.     הסכמי השיתוף של המשיבה הולידו בעבר בקשה לאישור תובענה ייצוגית, אשר נדונה בבש"א (מחוזי י-ם) 5771/01 פרילוצקי נ' אל על נתיבי אויר לישראל בע"מ (להלן - פרשת פרילוצקי). באותה פרשה הוגשה נגד המשיבה בקשה לאישור תובענה ייצוגית שבבסיסה הטענה, כי בהנפקת כרטיס, הנושא את שמה של המשיבה לטיסת שיתוף, מטעה המשיבה את ציבור רוכשי הכרטיסים לסבור כי יטוסו באמצעותה, בעוד שהטיסה מבוצעת, למעשה, באמצעות חברה זרה. בית המשפט (כב' הנשיא ו' זיילר) קבע, כי מחד גיסא, אך טבעי שלרוכש כרטיס, הנושא את שמה של המשיבה, תהיה ציפייה לגיטימית לטוס באמצעותה; אך מאידך גיסא, המשיבה נוהגת ליידע את ציבור הנוסעים על כך שיטוסו בטיסת השיתוף ומוסרת להם מידע על זהותו של המוביל הזר. בנסיבות שבהן קיים ציבור שהיה מודע לביצוע טיסת השיתוף, או שגם אם לא ידע, היה אדיש לשאלת זהות המוביל, אין עילתה של המבקשת בעניין פרילוצקי מתאימה להתברר במסגרת תובענה ייצוגית, שכן "איתור 'בעלי עילת תביעה' מתוך רוכשי כרטיסי 'קוד שרינג' אינו מאפשר כימות הקבוצה ומחייב ליבון ראייתי לא פשוט, ודי בכך שבקשה להגשת תביעה כזו לא תותר". לפיכך, בקשת האישור בעניין פרילוצקי נדחתה.

11.     גביית תוספת התשלום עבור ביטחון הולידה אף היא בקשת אישור קודמת, אשר נדונה בבש"א (מחוזי- ת"א) 21769/03 רזניק נ' אל על נתיבי אויר לישראל בע"מ (להלן - פרשת רזניק). באותה פרשה נטען, כי בגביית תשלום שכונה "היטל ביטחון", במועד סמוך להתקפת הטרור של ה- 11 בספטמבר 2001, יש כדי ליצור מצג מטעה, שלפיו נערך שיפור בהסדרי הביטחון כתוצאה מהטלתו, בעוד שבפועל לא נועד התשלום אלא להחזיר למשיבה חלק מהוצאות הביטחון שבהן היא נושאת. עוד נטען, כי בתיאור התשלום כ"היטל ביטחון" מטעה המשיבה את לקוחותיה לסבור, כי תוספת התשלום היא היטל שהוטל על-ידי רשויות השלטון מכוח חיקוק. הבקשה נדחתה לאור העדר עילה אישית: אשר לטענה הראשונה נקבע, כי המבקשים לא הוכיחו שהמשיבה הציגה מצג שלפיו נערך שיפור בהסדרי הביטחון; אשר לטענה השנייה נקבע, כי המבקשים לא נחשפו לפרסומים הכורכים את היטל הביטחון עם מס הנמל, ודי בכך כדי לקבוע שאין קשר סיבתי בין הפרסומים לבין הנזק הנטען.