בבקשה לאישור תובענה ייצוגית
בקשה לאישור תובענה מנהלית ייצוגית, אשר עניינה חובת השבה החלה על הנהלת בתי המשפט, של כספי אגרה שנגבו על ידה בהליכים שהגיעו לסיומם. המחלוקת בין הצדדים היא בשאלה - האם אי השבת הכספים ללא דרישה ותוך זמן סביר, מהווה התעשרות שלא כדין על חשבון בעלי דין.
רקע עובדתי ותיאור ההליך
- החובה לשלם אגרה בגין הליך משפטי חלה על יוזם הליך משפטי מכוח תקנות בתי המשפט (אגרות), תשס"ז – 2007 (להלן: "תקנות האגרות"), למעט מקרים חריגים בהם ניתן פטור מתשלום, הקבועים בתקנות. חובת התשלום חלה גם על מי שיוזם הליך משפטי בבתי המשפט לענייני משפחה מכוח תקנות בית המשפט לענייני משפחה (אגרות), התשנ"ו – 1995 (להלן: "תקנות האגרות משפחה").
- תקנה 6(ב) לתקנות האגרות מורה, כי אם הסתיים הליך לפני ישיבת קדם המשפט השלישית והתקיים אחד המקרים המפורטים בתקנה, תוחזר יתרת האגרה ששולמה, לאחר ניכוי סכומים הנקובים בתוספת לתקנות (להלן: "יתרת האגרה").
בלשון התקנה:
6(ב) "הסתיים הליך לפני שהסתיימה ישיבת קדם המשפט השלישית, ונתקיים אחד מאלה, ינוכה מהאגרה ששולמה, כערכה במועד התשלום, סכום כנקוב בפרט 34 או 35 בתוספת, לפי העניין, כערכו במועד התשלום ויתרת האגרה ששולמה תוחזר, בתוספת הפרשי הצמדה על היתרה כאמור בתקנה 17:
(1) ההליך בוטל או נמחק בידי מגישו;
(2) ההליך הסתיים בפשרה;
(3) הסכסוך הנדון הועבר להכרעה בבוררות;
(4) הסכסוך הנדון הועבר להליך של גישור ונסתיים בהסדר גישור".
- המבקש שילם למשיבה אגרה, במסגרת תביעה שהגיש כיורש המנוחה גב' מרים פרטוש ז"ל, נגד דקלה חברה לביטוח בע"מ (ת.א. 54145-05-12, להלן: "התביעה"). התביעה הסתיימה בהסדר גישור וביום 11.10.12 ניתן פסק דין, המאשר את ההסדר ומורה "להחזיר את האגרה בהתאם לתקנות בית המשפט (אגרות), התשס"ז – 2007" (נספח 1 לבקשת האישור).
- המבקש לא קיבל את ההחזר המגיע לו. התובענה הייצוגית ובקשת אישור הוגשה על פי פרט 11 לתוספת השניה לחוק תובענות ייצוגית, המתיר הגשת תובענה ייצוגית מנהלית נגד רשות "להשבת סכומים שגבתה שלא כדין, כמס, אגרה או תשלום חובה אחר". לטענת המבקש, המשיבה חבה בהשבה מכוח סעיף 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט – 1979, המחייב "מי שקיבל שלא על פי זכות שבדין נכס, שירות או טובת הנאה אחרת (להלן – הזוכה) שבאו לו מאדם אחר (להלן –המזכה), חייב להשיב למזכה את הזכיה, ואם השבה בעין בלתי אפשרית או בלתי סבירה – לשלם לו את שוויה".
התביעה היא להשבת יתרת האגרה, אשר המשיבה מחזיקה בה שלא כדין.
- המשיבה אינה חולקת על חובתה להשיב את יתרת האגרה או על העובדה שהמבקש לא קיבל את ההחזר המגיע לו. לטענתה, מדובר בטעות עובדתית, מאחר שהמדינה משיבה אגרות בהתאם להוראות התקנות, הן כאשר התקנות מורות כי האגרה תוחזר והן כאשר קיימת החלטה שיפוטית על החזר אגרה. לאחר שהתבררה הטעות, קיבל המבקש את יתרת האגרה חזרה, ולכן סבורה המשיבה כי אין לו עוד עילת תביעה נגדה.
- להשלמת התמונה העובדתית יצוין, כי המבקש הגיש תובענה ייצוגית ובקשת אישור נוספת, שעניינה השבת יתרת האגרה בבתי הדין לעבודה (ת.צ 38124-04-13 המתבררת בפני כב' השופטת צפת). בהליך זה הוגשה הודעת חדילה, לאחר שהמדינה בדקה והודיעה כי בבתי הדין לעבודה לא הושבו אגרות כדין, כמתחייב מתקנות בית הדין לעבודה (אגרות), התשס"ח – 2008. בירור שערכה המשיבה העלה, כי מזכירויות בתי הדין לעבודה חרגו מדרך פעולתן של כלל מזכירויות בתי המשפט, במובן זה שמקום בו התקיימו התנאים הקבועים בתקנות להשבת אגרה, לא יזמו את השבת האגרה, אלא עשו כן רק באותם מקרים שבהם היתה החלטה שיפוטית המורה על החזר האגרה. לפיכך הוגשה הודעת חדילה באותה תביעה.
המשיבה טוענת, כי בתביעה שלפני לא היה מקום להגשת הודעת חדילה, מאחר שבכל בתי המשפט האחרים, המדינה משיבה את האגרות, כך "שלא היה לה ממה לחדול".
- המחלוקת בין הצדדים מתמקדת בשתי שאלות מרכזיות:
א. האם לאחר שהתבררה הטעות בנוגע למבקש והושבה לו יתרת האגרה, יש מקום לאשר את התביעה כייצוגית. המדינה טוענת, כי עם ביצוע ההשבה למבקש, אין לו עוד עילת תביעה נגדה. המבקש טוען מנגד, כי יש מקום לאשר את התביעה כייצוגית, בהיותה תביעה המתייחסת ל"קבוצת הטעויות", קרי בעלי הדין שלא זכו להשבת יתרת האגרה בשל טעות מצד המשיבה.
ב. האם הוכח קיומה של "קבוצה", כהגדרתה בחוק תובענות ייצוגיות. הקבוצה שבשמה הוגשה התביעה הוגדרה בבקשה האישור כך: "כל מי שזכאי להחזר אגרת בית משפט, בין מכוח הדין ובין מכוח החלטה שיפוטית, ולא קיבל אותה". המשיבה טוענת, כי למעט שני מקרים שהוכחו ומקורם בטעות, לא עלה בידי המבקש לבסס קיומה של "קבוצה".
התנאים להגשת תובענה ייצוגית
- "תובענה ייצוגית" מוגדרת בסעיף 2 לחוק כ"תובענה המנוהלת בשם קבוצת בני אדם, שלא ייפו את כוחו של התובע המייצג לכך, ואשר מעוררת שאלות מהותיות של עובדה או משפט המשותפות לכלל חברי הקבוצה".
על פי סעיף 4(א)(1) לחוק תובענות ייצוגיות, ניתן להגיש תובענה ייצוגית "בעניין כאמור בסעיף 3(א) לחוק", אשר קובע כי: "לא תוגש תובענה ייצוגית אלא בתביעה כמפורט בתוספת השניה או בענין שנקבע בהוראת חוק מפורשת כי ניתן להגיש בו תובענה ייצוגית; ...". אשר לתובענה ייצוגית מינהלית, קובע סעיף 11 לתוספת השניה כי ניתן להגיש תובענה ייצוגית "נגד רשות להשבת סכומים שגבתה שלא כדין כמס, אגרה או תשלום חובה אחר". סעיף 5(ב)(2) לחוק קובע כי: "בקשה לאישור נגד רשות שעילתה החלטה של הרשות ושהסעד המבוקש בה הוא פיצויים או השבה, לרבות השבת סכומים שגבתה הרשות כמס, אגרה או תשלום חובה אחר תוגש לבית משפט לעניינים מנהליים" .
- התנאים לאישור תובענה ייצוגית קבועים בסעיף 4 ובסעיף 8 לחוק תובענות ייצוגיות וניתן לסכם אותם כדלקמן:
(1) למבקש עילת תביעה אישית באחד מן העניינים הכלולים בתוספת השניה לחוק, או בהוראת חוק מפורשת;
(2) התובענה מעוררת שאלות מהותיות של עובדה או משפט המשותפות לכלל חברי הקבוצה;
(3) קיימת אפשרות סבירה שהשאלות המשותפות דלעיל תוכרענה בתובענה לטובת הקבוצה;
(4) תובענה ייצוגית היא הדרך היעילה וההוגנת להכרעה במחלוקת בנסיבות העניין;
(5) קיים יסוד סביר להניח כי ענינם של כלל חברי הקבוצה ייוצג וינוהל בדרך הולמת;
(6) קיים יסוד סביר להניח כי עניינם של כלל חברי הקבוצה ייוצג וינוהל בתום לב.
(7) בתובענה ייצוגית מינהלית - עצם ניהול ההליך כתובענה ייצוגית לא צפוי לגרום נזק חמור לציבור הנזקק לשירותיו של הנתבע, או לציבור בכללותו, לעומת התועלת הצפויה מניהולו בדרך זו לחברי הקבוצה ולציבור.
ראו החלטתו של כב' השופט בנימיני בבש"א (ת"א) 30858/06 פלדמן אהרון נ' איגוד ערים (איזור דן) (ביוב) (30.8.09).
עילת תביעה אישית
- לפי סעיף 4(א)(1) לחוק תובענות ייצוגיות, רשאי להגיש בקשה לאישור תובענה ייצוגית רק מי "שיש לו עילה בתביעה" באחד העניינים המפורטים בתוספת השניה לחוק.
כאשר מוגשת תביעה השבה ייצוגית מנהלית, בהסתמך על חוק עשיית עושר ולא במשפט, נזק לתובע איננו אחד מיסודות עילת ההשבה. נקודת הכובד בעילה זו היא טובת ההנאה שהפיק הנתבע, שלא כדין, על חשבון התובע (ד' פרידמן, דיני עשיית עושר ולא במשפט, מהדורה שנייה, תשנ"ח-1998, כרך א', עמ' 88-87).
- המבקש טוען, כי קמה לו עילת תביעה, לאור העובדה שלא קיבל החזר של יתרת סכום האגרה מאת המשיבה. אין חולק כי האגרה הושבה לתובע רק לאחר שהוגשה התביעה והבקשה לאישורה.
מקובלת עלי טענת ב"כ המבקש, כי תפיסה המצדדת בשלילת עילת התביעה של תובע מייצג, שאחרי הגשת התביעה השיב לו הנתבע את כספו, עלולה לאיין כל תובענה ייצוגית באשר תהא. אכן, יש לעודד נתבע לפעול על חובתו ולהשיב לתובע המייצג את כספו, גם אם הדבר נעשה לאחר הגשת התביעה, אולם אין לאפשר לנתבע לחמוק ממסגרת התובענה הייצוגית, רק בשל כך שהחליט לשלם לתובע את הסכום הפעוט שהוא חייב לו, ולטעון כי בכך איבד התובע את עילתו האישית.
- העובדה שהמשיבה טוענת, כי הסכום לא הושב מחמת טעות, אינה מפחיתה ממשקלה של טענת המבקש, כי עד להגשת התביעה לא נעשה שום ניסיון להשיב לו את כספו. הטענה כי המשיבה ניסתה להחזיר את הסכום למבקש, אך נבצר ממנה לבצע את ההחזר, מאחר שהמבקש לא טרח לפנות למזכירות ביהמ"ש ולעדכן את פרטי החשבון שלו, אינה מפחיתה מאחריותה של המשיבה.
אמנם בתחילת שנת 2013 הוציאה הנהלת בתי המשפט נוהל, הקובע את דרך ביצוע תשלומים/החזרים של כספים למוטבים באמצעות זיכוי לחשבון בנק, ועל הזכאי למסור את פרטי חשבונו, אך בהיעדר פרטים אין המשיבה יכולה לשבת בחיבוק ידיים. עליה ליזום פניה לב"כ המבקש (כפי שהמשיבה טוענת שעשתה ולא נענתה) או לפנות בבקשה לבית המשפט, שיקבע כיצד יבוצע ההחזר. המשיבה לא נקטה בשום צעד כדי לקיים את חובתה, אלא לאחר הגשת התביעה ובכך יצרה מחדל שנמשך כשישה חודשים, מאז שניתן פסק הדין ועד שהושב למבקש סכום יתרת האגרה.
- כעולה מן האמור, בידי המבקש עילת תביעה מבוססת לכאורה, וזאת בכל הנוגע להשבת יתרת האגרה שלא הושבה במועדה לכל מי שהיה זכאי להשבה, במשך תקופה של שנתיים לפני הגשת התביעה, כמתחייב מתקופת ההתיישנות הקבועה בסעיף 21 לחוק תובענות ייצוגיות. אמנם המבקש לא דאג לתחום את דרישתו לתקופה של שנתיים בלבד, אך זו מצוות המחוקק ויש לנהוג על פיה.
הגדרת הקבוצה - "קבוצת הטעויות"
- המבקש טוען, כי לפי נתונים שפרסמה המשיבה, במחצית הראשונה של שנת 2012 נסגרו 378,904 תיקים (נספח 8 לבקשת האישור), ולכן די אם ב-5% מהמקרים לא הושבה יתרת האגרה, כדי שסכומם המצטבר של ההחזרים יעמוד על מיליוני ש"ח. לדברי המבקש, אין ביכולתו לדעת בשלב זה את היקפה של הקבוצה, אך אין בכך לשלול את קיומה. לדבריו, אין לצפות שיהיה בידי תובע ייצוגי מידע מקיף ומהימן בשאלת גודלה של הקבוצה, בפרט כאשר עיקר המידע מצוי בידי הגורם הנתבע, כפי שנקבע בפסיקה (בר"ם 4303/12 תמר אינסלר נ' המועצה האיזורית עפר חפר (22.11.12); רע"א 10052/02 יפעת נ' דלק מוטורס בע"מ (3.6.03); רע"א 6715/05 מחסני ערובה נעמן בע"מ נ' איזנברג (1.11.05)).
עוד טוען המבקש, כי גם אם יתברר כי מדובר בקבוצה קטנה, אין בכך כדי לשלול את קיומה של "קבוצה" כדרישת החוק. כתימוכין לכך מפנה המבקש לדברים שנאמרו על ידי בענין וסרשטיין, "אף אם מדובר בקבוצה קטנה, אין בכך כדי לשלול קיומה" (ת.צ. 16322-7-12 רבקה וסרשטיין נ' הראל חברה לביטוח בע"מ, 5.6.14).
- לאחר שהמשיבה הגישה תגובתה לבקשת האישור, וטענה כי היא נוהגת בהתאם לתקנות, פנה המבקש בבקשה להתיר לו להגיש ראיות נוספות, שיוכיחו כי המבקשת לא פעלה על פי חובתה ולא השיבה את הכספים במקרים נוספים. הבקשה התקבלה ולכן אתייחס עתה לראיות אלה.
הראיה הראשונה - נוהל המשיבה
- ראיה ראשונה לקיומה של "קבוצת הטעויות" מוצא המבקש בנוהל המשיבה מיום 21.5.12, (נספח 1 לתגובתה). בנוהל נאמר, כי נמצא "חוסר אחידות ופרשנות שונה של תקנות בתי המשפט... בביצוע החזרי אגרה לתביעה בסכום קצוב...". המשיבה מאשרת כי בעבר היתה קבוצת אנשים שלא הוחזרה להם אגרה, אך טוענת כי הנוהל מבהיר את הפרשנות הנכונה של התקנות ומאז הרשות פעלה כדין.
אין מקום, בשלב זה של בקשת האישור, להיכנס למחלוקת העובדתית בין המבקש לבין המשיבה לגבי משמעות הנוהל ויישומו בפועל. עובדה היא, כי חרף הוצאת הנוהל האמור, לא הוחזרה למבקש יתרת האגרה לה היה זכאי, וכפי שיובהר בהמשך, עלה בידי המבקש להוכיח כי הדבר אירע גם במקרים נוספים, אותם כינה המבקש "קבוצת הטעויות".
הראיה השניה והשלישית - עניינו הפרטני של המבקש
- המבקש טוען כי ראיה נוספת היא עניינו שלו המתבטא בעובדה שהמשיבה הודתה בטעות שחלה בעניינו, וביצעה את ההשבה רק לאחר הגשת התביעה. המשיבה טענה, כי מדובר במקרה חריג, שבו בעל הדין לא היה ישות משפטית אלא עיזבון, ופרטי הבנק של ב"כ העיזבון לא היו מצויים אצלה. לנושא זה התייחסתי כבר וקבעתי, כי אין בכך כדי לשלול את עילת התביעה של המבקש. אוסיף אומר, כי העובדה שחלפו כשישה חודשים מאז מתן פסק הדין שהורה על השבת האגרה ועד ההשבה בפועל, מצדיקה בירור השאלה - האם המשיבה פעלה בשקידה סבירה (כטענתה) אם לאו – בירור שיעשה במסגרת התובענה הייצוגית.
הראיה הרביעית – מקרה משעל
- המבקש טוען, כי מחדלה של המשיבה אירע גם בעניינו של משעל (שולח הודעת צד ג') (ת.א. 34090-07-12 דוד יעקב נ' משעל משה). גם שם הורה בית המשפט על השבת אגרה, אך הסכום הושב רק כחודש וחצי אחר מתן פסק הדין ורק בעקבות פניית בא-כוחו של הזכאי עו"ד לוי, המייצג גם את המבקש כאן.
המשיבה טוענת, כי אמנם האגרה הוחזרה 42 ימים לאחר מתן ההחלטה השיפוטית, אך ניתן לראות כי האגרה הוחזרה בפועל ולהסיק כי המשיבה פועלת על פי חובתה בדין.
ההחזר שבוצע בסופו של דבר אינו שנוי במחלוקת, אך בשאלה אם על המשיבה להחזיר את האגרה מיוזמתה, או בעקבות פניה של הזכאי או ב"א כוחו בלבד, קיימת מחלוקת בין הצדדים. אמנם המשיבה טוענת, כי היא פועלת על פי חובתה, אך נראה כי אינה מזדרזת לעשות כן. למעשה, ההחזר בעניינו של המבקש בוצע רק לאחר הגשת התביעה הייצוג, ובעניינו של משעל הוא בוצע רק לאחר פניית בא-כוחו. אין לקבל התנהגות זו. על המשיבה לקיים החלטות שיפוטיות ולהשיב את הכספים, ולא להמתין עד שתהיה פניה נוספת אליה.
הראיה החמישית - מקרה דוד יעקב
- צילום מסך נט משפט מיום 23.12.13 שהגשתו הותרה כראיה נוספת ע"י המבקש, מראה כי במקרה משעל לא הוחזר האגרה לתובע דוד יעקב, שהיה זכאי אף הוא להחזר.
המשיבה טוענת בסיכומיה, כי בשל שגגה, הוחזרה האגרה אך ורק למוציא הודעת צד ג' (משעל) ולא לתובע, והיא תפעל לתיקון הטעות.
מסתבר, כי עד למועד הגשת הסיכומים לא תוקנה הטעות האמורה ויש בכך ללמד, כי עניינו של המבקש אינו מקרה יחיד, ומר דוד יעקב לא קיבל אף הוא את החזר יתרת האגרה.
הראיה השישית – מקרה ורטש
- המבקש טוען, כי גם במקרה ורטש (ת.צ. 30367-07-11 ורטש נ' אקסלנס נשואה) חלפו למעלה מחודשיים מאז שהורה בית המשפט על החזר האגרה, אך ההחזר לא בוצע. ב"כ ורטש פנה למשיבה וההחזר בוצע לאחר פנייתו.
המשיבה טוענת, כי החזר האגרה נדרש בתיק אחר של ורטש (ת.א. 8380-08-11) ושם לא ניתנה החלטה ספציפית על החזר אגרה. המשיבה לא ציינה אם החזירה את האגרה במקרה דנן ומתי. לכאורה, מדובר במקרה נוסף, המצטרף ל"קבוצת הטעויות".
הראיה השביעית – גניבת כספים ע"י עובד הנהלת בתי המשפט
- ראיה זו נסמכת על תצהיר של מתמחה ממשרד ב"כ המבקש, ביחס למידע שהגיע לידי ב"כ המבקש, בנוגע ל-15 אירועים של גניבת כספים ע"י עובד הנהלת בתי המשפט.
ב"כ המבקש, שהיה ער לקלישותה של הראיה השביעית, עתר לגילוי ועיון במסמכים הנוגעים לגניבה הנטענת. בקשה זו נדחתה על ידי בהחלטה מיום 11.6.14, בה נקבע כי "מדובר למעשה בניסיון "דיג" בהליך שבו על המבקש לבסס את הקבוצה במסגרת בקשתו ולא בדרך של עיון במסמכים, במיוחד פסקי דין הנוגעים להליכים פליליים של אחרים".
כך נותר רק התצהיר בחתימת המתמחה, שהוא בגדר עדות שמועה במקרה הטוב ואין בו כדי להוות ראיה שביעית להוכחת קיומה של הקבוצה.
הראיה השמינית – דברי ב"כ המשיבה בפרוטוקול
- המבקש טוען, כי ראיה שמינית להוכחת קיומה של קבוצה, היא הדברים שאמרה ב"כ המשיבה, לפיהם אירעו טעויות נוספות מעבר לזו שאירעה בעניינו של המבקש (עמ' 3 שו' 21, עמ' 4 שו' 11).
ב"כ המשיבה סבורה כי "אין להכביר מילים על האבסורד שבטענה זו", לפיה אמירה מפיה מהווה ראיה לקיומה של "קבוצת טעויות". אכן, אין באמירה כדי לבסס קיומה של קבוצה, אך יש בה כדי ללמד, כי בידי המשיבה מידע על מקרים נוספים, שהיא נמנעה מלפרט ולציין כיצד טופלו על ידה. יש להצטער על כך ולקוות כי בשלב שמיעת התובענה לגופה, תדאג המשיבה לשתף את בית המשפט ואת המבקש במידע המצוי ברשותה.
דרישת המבקש לתוספת ריבית
- המשיבה טוענת, כי דרישת המבקש לתוספת ריבית נוגדת את תקנות האגרות, שכן תקנה 17 מורה כי "החזר אגרה לפי תקנות אלה ייעשה בתוספת הפרשי הצמדה לפי שיעור שינוי המדד מן המדד שפורסם לאחרונה לפני יום תשלום האגרה עד למדד שפורסם לאחרונה לפני יום החזר האגרה". המשיבה מציינת, כי כספי אגרה נגבים אף הם בתוספת הפרשי הצמדה בלבד, כאמור בתקנה 6(א)(2), בתקנה 12 ובתקנה 14(ז) לתקנות האגרות.
בסיכומי התשובה טוען המבקש, כי תקנה 17 מסדירה מקרים בהם הושבה האגרה במועד, בסמוך לפסק הדין המורה על כך, אך אינה באה להסדיר מקרים בהם המשיבה עיכבה את הכספים אצלה שלא כדין והשיבה אותם באיחור.
קריאה סלקטיבית של הוראות תקנות האגרות מצד ב"כ המבקש לא תצלח. המקור לזכותו של אדם להשבת יתרת האגרה הוא תקנות האגרות, וכך גם המקור לשערוך סכום ההחזר. משנקבע כי הסכום יוחזר בתוספת הפרשי הצמדה בלבד, ללא ריבית, אין להתעלם מן הכתוב או להוסיף עליו כיד הדמיון הטובה.
לפיכך, אני מקבלת את טענת המשיבה, כי אין להורות על תוספת ריבית, שאינה נזכרת בתקנות. הטענה עולה בקנה אחד גם עם ההלכה הפסוקה, לפיה פעולה על פי חיקוק הינה סבירה ומקובלת, אלא אם ימצא כי התקנה עצמה, שמכוחה נעשתה אותה פעולה, בלתי סבירה ובלתי מקובלת (רע"א 6567/97 בזק נ' עזבון אליהו גת). המבקש לא תקף את סבירותה של התקנה, ולא השכיל להוכיח, כיצד ניתן בדרך של פרשנות מרחיבה לקרוא לתוכה גם את נושא הריבית.
לסיכום
- המבקש להגיש תובענה ייצוגית נדרש להוכיח את טענותיו רק באופן לכאורי, ועל בית המשפט להשתכנע כי קיים סיכוי סביר כי במהלך המשפט יוכיח התובע הייצוגי את כל התנאים הדרושים לשם קבלת התביעה הייצוגית (רע"א 8332/96 משה שמש נ' דן רייכרט, פ"ד נה(5) 276, פסקה 11; ע"א 6343/95 אבנר נפט וגז בע"מ ואח' נ' טוביה אבן ואח', פ"ד נג(1) 115, בעמ' 118; רע"א 6567/97 בזק נ' עיזבון המנוח אליהו גת ז"ל, פ"ד נב(2), 713 פסקה 5).
התחושה כי עניינו של המבקש אינו המקרה היחיד בו לא הוחזרה האגרה, או הוחזרה באיחור חרף החלטה מפורשת המורה על השבתה - לא התפוגגה גם לאחר קריאת תגובת המשיבה וסיכומיה בכתב.
נכונותה של המשיבה לתקן את שתי הטעויות שהוכחו, והעובדה שהיא אינה כופרת בחובתה העקרונית להשיב את האגרות מקום בו התקנות קובעות כך, אינה שוללת את עילת התביעה של המבקש ואת הטענה כי קיימת קבוצה של מקרים דומים, שבהם לא הושבה האגרה כדין. הטענה נתמכת לכאורה בראיות שהציג המבקש כמפורט בהחלטתי.
בנסיבות אלה, תובענה ייצוגית היא הדרך היעילה וההוגנת להכרעה בעניינם של חברי הקבוצה.
- איני מקבלת את הטענה, כי עומדת למשיבה חזקת התקינות המנהלית, הקובעת כי יש להניח לטובתה של הרשות כי נהגה כדין (עע"מ 4072/11 עירית בת ים נ' ירדנה לוי (6.11.12)). חזקה זו נסתרת על ידי הודאתה של המשיבה עצמה, כי בשני מקרים לפחות נפלה טעות מצידה וסכומי האגרה לא הושבו. הראיות שהוצגו על ידי המבקש מלמדות, כי אירעו יותר משני מקרים כאלה, ואולי אף מקרים נוספים, שהיכולת לדעת עליהם מצויה בידי המשיבה, אך המידע לא נחשף עדין על ידה.
- סעיף 8(ב)(1) לחוק תובענות ייצוגיות מסמיך את בית המשפט לדחות בקשה לאישור תובענה ייצוגית נגד רשות, אם שוכנע כי ניהולה בדרך זו יגרום נזק חמור לציבור הנזקק לשירותי הרשות או לציבור בכללותו, ולא ניתן למנוע נזק זה באמצעות קביעת תנאים מכוח סעיף 13 לחוק. אמנם נטען כי סכומי האגרה נגזרים מסכום התביעה, ועשויים להגיע למאות אלפי שקלים, אך לא נאמר מהו הסכום שעל המשיבה להחזיר בשנתיים שקדמו להגשת התביעה, ולא נטען כי השבת הסכום תגרום נזק חמור לציבור בכללותו.
המשיבה היתה יכולה למנוע את אישור התביעה, אם היתה מגיעה להסכם פשרה עם המבקש, הכולל פירוט כל המקרים שבהם לא הוחזרה אגרה בשנתיים שקדמו להגשתה והתחייבות להחזיר את הסכומים לזכאים על פי נתוניה. העובדה שהמשיבה לא מצאה לנכון לעשות כן עד עתה, מראה כי אין מנוס מלאשר את הבקשה. בהקשר זה ראוי להזכיר שוב, כי המשיבה נמנעה מהגשת הודעת חדילה, ואף טענה כי "לא היה לה ממה לחדול". בכך לא הותירה המשיבה ברירה אלא להמשיך בניהול ההליך ולראות אם יעלה בידי המבקש להוכיח טענותיו.
סוף דבר
הבקשה להגשת תביעה ייצוגית מנהלית מאושרת בהתאם לעילות והסעדים המפורטים בהחלטה זו.
על פי דרישת סעיף 14 לחוק תובענות ייצוגיות, נקבע כי:
א. הגדרת הקבוצה התובעת היא "כל מי שזכאי להחזר אגרת בית משפט, בין מכוח הדין ובין מכוח החלטה שיפוטית, ולא קיבל את ההחזר במשך שנתיים שקדמו להגשת בקשת האישור".
ב. זהות התובעים המייצגים ובאי-כוחם הם כמפורט בכותרת להחלטה זו.
ג. עילת התובענה היא סעיף 1 לחוק עשית עושר ולא במשפט.
ד. השאלות של עובדה ומשפט המשותפות לחברי הקבוצה הן כמפורט לעיל.
ה. הסעד הנתבע הוא הצהרה והשבה בתוספת הפרשי הצמדה.
ו. ב"כ המבקש יפרסם הודעה בדבר ההחלטה לאשר את התובענה כייצוגית, בהתאם לסעיף 25(א)(1) לחוק תובענות ייצוגיות. טיוטת ההודעה תועבר לאישור בית המשפט בתוך 30 יום ולקבלת הוראות מבית המשפט לעניין דרך הפרסום. המשיבה תישא בהוצאות הפרסום.
ז. ב"כ המבקש ישלח עותק מההוראה לפרסם הודעה בדבר ההחלטה לאישור הבקשה כייצוגית למנהל בתי המשפט, לשם רישומה בפנקס, כאמור בסעיף 25(ז) לחוק תובענות ייצוגיות.
המשיבה תגיש כתב הגנה בתובענה הייצוגית בתוך 45 ימים, כאמור בתקנה 5 לתקנות תובענות ייצוגיות, התש"ע – 2010.
המשיבה תשלם למבקש הוצאות ושכ"ט עו"ד בשלב זה של ההליך בסך 20,000 ₪.
ניתנה היום, ז' אייר תשע"ה, 26 אפריל 2015, בהעדר הצדדים.