איזון בין האיסור המוחלט הקבוע בחוק שירות הציבור לבין חופש העיסוק - פסקדין

אדם שירת כעובד, מנהל מחלקה, ברשות מקומית ופרש מתפקידו. האם הרשות המקומית מוסמכת  להגביל את פעילותו בטיפול בענייני לקוחות כלפי גורמי אותה רשות מקומית בכלל ובמחלקה שבה שירת בפרט? אם ההגבלה אפשרית האין לה סייג וגדר בזמן,  בנושאי  פעילות או מושאי פעילות? שאלות אלה ואחרות הנגזרות מהן מתעוררות בעתירה זו.

נסיבות העתירה

העותר שימש בתפקיד מנהל הארנונה ומנהל מחלקת מסים וגבייה עירונית בעיריית רמלה (להלן בהתאמה: " מחלקת המיסים" ו-" העירייה") החל מספטמבר 1987 ועד לפברואר 2006 (בפועל פרש מכהונתו כבר בסוף שנת 2005).  לאחר שחלפה תקופה מסוימת מפרישתו החל העותר לעסוק לפרנסתו כיועץ ללקוחות פרטיים בענייני ארנונה והיטלים ברשויות מקומיות.  במסגרת עיסוקו פנה העותר בשמם של נישומים אל מחלקת ההכנסות של העירייה, אולם, נמסר לו כי הוא "אינ[ו] ... רשאי לפעול אל מול מחלקת ההכנסות של עיריית רמלה באשר לכלל הנישומים תושבי העיר ו/או מחזיקי נכסים בתחום העיר מתקופת כהונת[ו] ... בתפקידו...". מגבלה זו, כך הובהר לעותר, אינה מסויגת בזמן.

העותר ערך מספר פניות נוספות במגמה  לבטל את ההנחיה או לצמצם את היקפה אך העירייה נותרה מחזיקה בעמדתה.

מכאן העתירה.

טיעוני העותר

העותר מבקש לעצמו חירות לעסוק בתחומי עיסוק חופשי שהוא צבר בו ידע וניסיון הולם. מבלעדי האפשרות לעסוק בתחום של ייעוץ וייצוג נישומים כלפי רשויות מקומיות אין לעותר מקורות פרנסה.

העותר ער להוראת הדין  המגבילה את מי שפעל בשירות הציבור ומונעות ממנו לייצג לאחר פרישה אדם שבעניינו טיפל מכוח תפקידו , באותו עניין, כלפי הגוף הציבורי שבו עבד [סעיף 2 לחוק שירות הציבור (הגבלות לאחר פרישה) תשכ"ט - 1969 (להלן: " החוק המגביל" או " החוק")]. אולם סברתו היא שהגבלות החוק צריכות להתפרש באורח דווקני כדי שיהיו מידתיות ולא ייפגע מהן, ככל הניתן, העיקרון החוקתי של חופש העיסוק. על כן  המגבלות צריכות לחול רק ביחס לשילוב של "אותו אדם"  (שעניינו טופל במחלקתו של העותר בזמן כהונתו בתפקידו) ו"אותו עניין" (שטופל במחלקה בזמן הכהונה). גם שני המרכיבים הללו צריכים להתפרש בצמצום. כך, למשל, במקום שהוקמה שותפות בין אדם שעניינו טופל במחלקת העותר קודם לפרישה לאדם אחר שלא היה לו שיג ושיח עם מחלקת המיסים - יש לראות את השותפות כגורם חדש לצורך החוק. הוא הדין ב"עניין". עניינו של נישום לשנת מס פלונית שונה מעניינו לשנת מס אלמונית. משטופל עניינו של אדם במחלקת המיסים בתקופת כהונת העותר בה, פנייתו של אותו אדם אל המחלקה, או אל מחלקה אחרת בעירייה, בעניין שבסיסו במועד מאוחר מן הפרישה תחשב כעניין שונה שאינו כפוף למגבלות הדין.

העותר הוסיף וטען שראוי לבחון את המגבלות שבהוראת הדין הספציפית לאורן של מגבלות אחרות הנקובות בחוק המגביל. בחינה כזאת תראה שאין מקום להגבלה כה גורפת ומכלילה כפי שהעירייה אוחזת בה.

טיעוני העירייה

העירייה השמיעה טענת סף בדבר העדר סמכות עניינית. היא הצביעה על הוראות 12-11 לחוק המגביל שמכוחם התכוננה  ועדה האמונה על מתן היתרים לפי החוק. לפיכך היה על העותר להגיש בקשתו ולטעון טענותיו לפני הוועדה.  במקום שהדין מקיים הסדר דיוני מיוחד אין סמכות לבית המשפט לעניינים מנהליים לדון בעתירה העוקפת את ההסדר הדיוני. מכל מקום לא ניתן להגיש עתירה לבית המשפט לפני שמוצו ההליכים מכוחו ההסדר החוקי המיוחד. 

לגוף העתירה טוענת העירייה  כי הגיונן של מגבלות החוק  מיוסד על מניעת  ניצול מידע וקשרים שרכש עובד ציבור במסגרת תפקידו. אינו דין שהעותר אשר ייצג את העירייה  כלפי נישומים ייצג כעת את אותם נישומים - בין שהם נותרים בזהותם המשפטית המקורית ובין שהם משנים את האדרת המשפטית אך מותירים את אותה "גברת" תחת הכסות החדשה - לפני העירייה  באותם עניינים בהם טיפל במסגרת תפקידו . פרשנות זו של הדן היא, לסברת העירייה, שקולה, מאוזנת וסבירה. 

העירייה אינה מתעלמת מעקרון העל של הגנה על חופש העיסוק. אולם סברתה היא שב"התנגשות" בין חופש העיסוק לבין האינטרס של שמירת טוהר המידות ושמירת אמון הציבור בשירות הציבורי ידו של האחרון תגבר. לפיכך מתבקשת פרשנות רחבה של הדין.

דיון

חוסר סמכות עניינית

טענת הסף  מבקשת להסיר את העתירה מן הטעם שהחוק ייחד סמכות  לוועדת היתרים לדון בבקשות להחרגה מן  המגבלות שהחוק קבען. אולם עיון פשוט בחוק המגביל מגלה כי סמכות הוועדה מוגבלת לדיון באותן מגבלות שהחוק  נקב באפשרות לצמצם אותן  ולהתיר בהן הקלה כלשהי  (סעיפים 4(ג)(2), 4(ג)(3), 6 לחוק). ועדת ההיתרים לא הוסמכה לצמצם את ההגבלה שבסעיף 2 לחוק שמכוחה מונעת העירייה את העיסוק שהעותר מבקש לעסוק בו.

על כן עליי לדחות את טענת הסף.

גוף העתירה