אידלשטיין אורבך נ' הרשות לזכויות ניצולי השואה משרד האוצר - פסקדין

פסק דין

העוררת, גב' אידלשטיין-אורבך רחל, הגישה בשנת 2011 תביעה למשיבה לפי חוק נכי רדיפות הנאצים תשי"ז- 1957 (להלן חוק הרדיפות) ונדחתה מן הטעם שלא היתה תושבת קבע בישראל כדרישת סעיף 3 לחוק הרדיפות. העוררת הגיעה ארצה מהונגריה עם משפחתה ב-1949 ובשנת 1965 עברה להתגורר בארה"ב. היא שבה לחיות בישראל ב- 1991, היינו, לאחר היעדרות של 26 שנים.

העוררת טוענת כי במרוצת השנים בהן חייה בארה"ב שמרה על זיקה עם הארץ ועל כן אינה מוחרגת מתחולת חוק הרדיפות.

להלן עיקרי גרסתה, כמפורט בטופס התביעה, על הקורות אותה בתקופת הרדיפות:

נולדה בהונגריה בשנת 1941. אביה נלקח למחנות עבודה ואימה נותרה בהריון. העוררת נולדה לתוך מציאות קשה ואמה הצליחה בקושי לקיים אותה בחיים. העוררת סבורה כי תקופת הינקות הטראומטית הותירה בה ליקויים גופניים ונפשיים. בהמשך קורותיה; משפחתה נדדה בין מחנות העקורים באירופה בחיפוש קרובי משפחה.

בהמשך ההצהרה מתארת העוררת את התמודדותה עם בעיותיה הנפשיות לאורך השנים. נתונים אלה, נכונים ומצערים ככל שיהיו, אינם רלוונטיים לשאלה העומדת להכרעה.

דברי העוררת על אופי הזיקה לישראל בתקופת חייה בארה"ב:

הגיעה ארצה בגיל שבע, התבגרה ונישאה ובישראל נולדו שניים מילדיה. בגלל מצב כלכלי דחוק של המשפחה עזבו בשנת 1965 את ישראל ונסעו לארה"ב, שם התפרנסו ממכירת איגרות בונדס. בארה"ב נולדו לזוג שני ילדים נוספים. ב- 1977 התגרשה מבעלה ונותרה עם ארבעה ילדים ללא תמיכה כספית. באותה תקופה באה לישראל לבחון אפשרות קליטה בקיבוץ שסירב לקבלה ולכן חזרה לארה"ב ומצאה פרנסתה בהוראה לילדים בקהילה היהודית. העוררת רואה גם בעיסוק זה ביטוי לזיקתה לישראל.

העוררת מציינת ארבעה ביקורים בישראל (שניים פורטו במכתב מיום 16.4.12 ששלחה לועדה): שני ביקורים היו ביקורי משפחה ושניים נוספים על מנת לבדוק אפשרויותיה לחזור להתגורר בישראל. העוררת אישרה שלא היה לה כל רכוש בישראל וסיכמה עדותה באומרה: "אני לא יכולה להוכיח זיקה של כסף לארץ. הזיקה שלי היתה לשרוד עד שאוכל לחזור לפה, ולחנך 4 ילדים שהיו להם זיקה לארץ": (עמ' 3 ש' 4-6). העוררת לא פירטה את סוג הזיקה של ילדיה לישראל אשר, לדבריה, חיים כיום בארה"ב.

יצויין כי בתום הדיון שלחה העוררת לועדה שני מכתבים אשר לא הוסיפו למעשה על העובדות שהובאו בהצהרה ובעדות. למכתב השלישי שהגיע היום לא מצאתי לנכון להתייחס.

דיון

המשיבה התייחסה בטיעוניה אך ורק להיעדר רצף תושבות בישראל כלשון סעיף 3(1): "ביום...1 באפריל 1957 היה ולאחר מכן נשאר אזרח ותושב ישראל." זו אף עילת הדחייה בהודעה ששלחה המשיבה לעוררת. אנו מניחים אפוא כי המשיבה אינה חולקת על קיום עילת נרדפות המזכה את העוררת בהכרה לפי חוק הרדיפות אלמלא היעדר רצף התושבות.

אין חולק כי העוררת עזבה את ישראל מסיבות כלכליות ונשארה עד 1991 בארה"ב מאותם טעמים. אנו מאמינים לעוררת כי ב- 1977 הגיעה לארץ על מנת לבדוק אפשרות להתקבל עם ילדיה בקיבוץ עימו שמרה על קשר וכי הדבר לא עלה בידה.

התרשמנו מדברי העוררת כי על אף שעזבה את ישראל לשנים ארוכות מסיבות כלכליות, ביקוריה בישראל וחזרתה לכאן ב-1991, מלמדים לכאורה על כוונה שבלב לחזור לישראל לכשיתאפשר לה מבחינה כלכלית, כוונה שמומשה לפני 21 שנה.

אנו מפנים להלכת היסוד בסוגיית התושבות ע"א 657/76 הרשות המוסמכת נ' חסדאי ולשורה ארוכה של פסקי דין שניתנו ע"י הועדה תוך יישום הפירוש הגמיש והליברלי שהותווה בחסדאי, ראה למשל ו"ע 40031-05-10 שיינדל שורצבלט נ' הרשות לזכויות ניצולי שואה.

מזכירות הועדה תשלח את פסק הדין לצדדים.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי תוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין בשאלה משפטית בלבד.

ניתן היום, כ"ב אייר תשע"ב, 14 מאי 2012, בהעדר הצדדים.

_____________ ____________