איבראהים נ' זועבי ואח'

פסק דין חלקי

מבוא

1.עסקינן בתביעה כספית, על סך של 881,095 ₪, שעניינה תביעה לפיצוי ושיפוי התובע, בגין נזקים שנגרמו לו, כך לטענתו, כתוצאה מתביעה אחרת שהגישו כנגדו הנתבעים בבית משפט זה נשוא ת"א 196/94 (להלן: "התיק הקודם"). התביעה בתיק הקודם נדחתה וזאת לאחר התדיינויות רבות ולאחר שניתן במסגרתו צו מניעה זמני אשר עמד בתוקפו למשך תקופה ארוכה (להלן: "צו המניעה הזמני").

2.ביום 30.12.08, ניתן בתיק זה פסק דין חלקי באשר לנתבעות 5(א), 5(ג), 5(ד), 5(ה), 5(ו) ו-5(ז), ולפיו הוריתי על דחיית התביעה כנגדן על הסף, זאת ללא צו להוצאות.

3.ביום 13.9.04, ולאור הסכמת הצדדים, ניתנה החלטה על ידי בית המשפט (כב' השופטת רים נדאף) בדבר פיצול הדיון בתובענה דנן, כך שתחילה תידון שאלת האחריות, ותצהירי הצדדים התייחסו לשאלה זו בלבד. בהמשך להחלטה זו, ניתנה החלטה משלימה העולה בקנה אחד עם המתווה שנקבע לעיל, כפי שהדבר מקבל את ביטויו בפרוטוקול הדיון מיום 12.7.05.

4.משכך, ובהתאם למתווה שנקבע לעיל, הרי שפסק דין זה מתייחס לשאלת האחריות בלבד.

5.ביום 12.4.09, ולאחר שנשמעו ראיות הצדדים, ניתנה על ידי החלטה בדבר הגשת סיכומי הצדדים בכתב. סיכומי הצדדים, כאמור, מונחים בפניי.

טיעוני הצדדים

טיעוני התובע

6.כאמור, עניינה של תובענה זו הינו תביעת התובע לחיוב הנתבעים בפיצויו ובשיפויו בגין נזקים, אשר לטענת התובע גרמו הנתבעים כתוצאה מהגשת תובענת שווא כנגדו נשוא ת"א 196/94 של בית משפט השלום בנצרת, במסגרתה הנתבעים אף ביקשו וקיבלו צו מניעה זמני כנגד התובע, אשר בוטל רק ביום 14.3.99.

7.מוסיף וטוען התובע, כי תובענת הנתבעים כנגדו, כאמור, נדחתה, וכן נדחו ערעוריהם לבית המשפט המחוזי ולבית המשפט העליון. משכך, טוען התובע כי פסק הדין שניתן נגד הנתבעים הינו פסק דין חלוט וסופי, והקביעות המשפטיות והממצאים העובדתיים שנקבעו בו מהווים מעשה בי-דין סופי בין הצדדים.

8.התובע מוסיף וטוען, כי הוא מסתמך בתביעתו כאן על הקביעות המשפטיות והממצאים העובדתיים שנקבעו בפסק הדין, והוא הגיש תביעתו כאן בהתבסס עליהם, זאת בגין הנזקים שנגרמו לו, כך לטענתו, כתוצאה ממעשי הנתבעים.

9.לאור פסק הדין החלוט, טוען התובע כי ניתן היה לקיים את ההליך כאן ביעילות ובתמציתיות, מקום בו הנתבעים בחרו לנהל את ההליך שבפנינו באיטיות ובסחבת, תוך ניצול כל תירוץ אפשרי לדחיית הקץ. התובע מפנה לתצהירו המפורט, אשר במסגרתו פורש התובע את כל המסכת העובדתית הצריכה לענייננו, בצירוף כל המסמכים הרלבנטיים, והמחלוקת שניטשה בין הצדדים במסגרת התיק האחר.

10.כך מפרט התובע כי הוא, הנתבעים ומנהל מקרקעי ישראל היו כולם בעלים במשותף בחלקת מקרקעין בכפר נעורה. ביום 8.12.86 נחתם הסכם בין מנהל מקרקעי ישראל לבין ועד נעורה לחלוקת קרקעות בכפר. לאחר חתימת ההסכם, החלו תושבי הכפר לחלק ביניהם את החלק שהוקצה להם בהסכם שנערך בין המנהל לבין ועד הכפר. לאחר שנחתם ההסכם, חכר התובע מהמנהל מגרש, לצורך הקמת מבנה תעשייה. בהקשר זה מדגיש התובע, כי מדובר היה בעסקה מסחרית רגילה שנערכה בתנאי שוק רגילים, ביחס לחלקת מקרקעין שהייתה של מנהל מקרקעי ישראל על פי ההסכם, ושלבעלים הפרטיים ולתושבי נעורה לא הייתה כל נגיעה אליה מאז ההסכם. עוד צוין, כי התובע שילם למנהל תמורת חכירת המגרש סכום כסף ניכר, הכין תוכניות בנייה, קיבל היתר בנייה ואף שילם אגרות בנייה. או אז, ביום 31.1.94, הגישו הנתבעים כנגד התובע את תביעתם בבית משפט השלום בנצרת, היא נשוא ת"א 196/94, במסגרתה ביקשו למנוע ממנו או ממי מטעמו לבנות או להשתמש בחלקה שחכר מהמנהל, וזאת בתירוץ שהחלקה אינה של המנהל, שכן הנתבעים לא ידעו ולא הסכימו להסכם שנחתם בין המנהל לבין ועד נעורה, ולפיכך אין הוא מחייבם.

11.במסגרת תביעתם, ביקשו הנתבעים וגם קיבלו, צו מניעה זמני שאסר על התובע לבצע כל פעולה שהיא, עד למתן פסק דין סופי בתובענה שהגישו כנגדו הנתבעים. לאחר 5 שנים ניתן פסק דין, אשר דחה לחלוטין ובאופן גורף את תביעת הנתבעים כנגד התובע, כשבית המשפט דחה לחלוטין את כל טענותיהם העובדתיות של הנתבעים, וקבע כממצא פוזיטיבי, כי הנתבעים ידעו על ההסכם שנחתם בין המנהל לבין ועד נעורה והסכימו לו, ואף נהנו מפירותיו והשתמשו בו. משכך טוען התובע, כי גרסת הנתבעים התגלתה כשקר גמור. הנתבעים הגישו ערעור לבית המשפט המחוזי בנצרת, אשר נדחה פה אחד. הנתבעים אף הגישו בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון, אשר נדחתה אף היא.

12.משכך טוען התובע, כי טענת הנתבעים שעליה ביססו תביעתם ואת בקשתם למתן צו מניעה זמני, כאילו הם לא ידעו ולא הסכימו להסכם שנחתם בין המנהל לבין ועד נעורה, ולכן יש להם זכויות בחלקה שהתובע חכר מהמנהל, התגלתה כטענת שקר גמורה, ונדחתה כליל על ידי כל הערכאות.

13.לפיכך טוען התובע, כי המסקנה המתבקשת היא שהנתבעים ניהלו הליך משפטי כנגדו בחוסר תום לב, בחוסר ניקיון כפיים, אגב עשיית שימוש בטענות שקר וברשלנות משוועת. זאת ועוד, לטענת התובע, ההליך המשפטי גרם לו נזקים רבים, שיבש את מהלך חייו, ולפיכך יש לחייב את הנתבעים בפיצוי התובע בגין הנזקים שגרמו לו.

14.מוסיף וטוען התובע, כי במסגרת צו המניעה שהוציאו הנתבעים כנגד התובע, הם חתמו ונתנו התחייבות וערבות, בהן התחייבו לפצות את התובע כאן (הוא הנתבע שם) על כל הנזקים שייגרמו לו כתוצאה מצו המניעה, אם תידחה התביעה, זאת עד לסכום של 10,000 ₪. לפיכך טוען התובע, כי לא יכולה להיות מחלוקת ולפיה הנתבעים חייבים לפצות את התובע בסכום של 10,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום מתן הערבות, 25.1.94, ועד יום התשלום בפועל.

15.אולם, טוען התובע, כי נזקיו היו גדולים בהרבה מסכום הערבות, וכי הוא זכאי, בנוסף לסכום הערבות, לקבל פיצוי מלא בגין מלוא נזקיו, גם נזקים העולים על סכום הערבות. בהקשר זה טוען התובע, כי הדין והפסיקה הכירו באפשרות שבעל דין שסבל נזקים כתוצאה מהליכי סרק שנוהלו נגדו, להגיש תובענה נזיקית, עצמאית ונפרדת, בגין מלוא נזקיו. תובענה זו אינה בהכרח מוגבלת או קשורה לערבות שניתנה על ידי הנתבעים במסגרת התובענה המקורית.

16.לפיכך טוען התובע, כי לגבי סכום זה אין צורך בכל דיון נוסף, וראוי לחייב את הנתבעים כבר עתה, בשלב זה, לפצות את התובע בסכום ההתחייבות והערבות הבלתי שנוי במחלוקת.