אי היגררות לריב סמכויות

בהחלטה שניתנה על ידינו ביום י"ג טבת תש"ע (30.12.2009), נאמר: "ביה"ד מאשר עקרונית את הסכמת הצדדים להתגרש". קביעה זו הינה פסק דין לגירושין בהתאם לאמות המידה של גדרי ההלכה והמשפט האזרחי בישראל.

באותה עת לא נזקקנו לתת החלטה בשאלת סמכות בית הדין מאחר וסברנו כי שני הצדדים מעוניינים בגירושין. זאת, חרף דברי האשה בדיון על רצונה בשלום בית. דברים אלו ביטאו משאלת לב לא ריאלית, והיה ברור מדברי האשה כי לנוכח המצב העובדתי ביחסים שבין בני הזוג, היא מעוניינת להתגרש לאחר שבית הדין יכריע בנושא הרכוש. שאלת הסמכות לא היתה שנויה אז במחלוקת מהותית, וממילא לא היינו זקוקים להידרש להכרעה בה.

לאור זאת, סברנו שיש לתת באופן מיידי פסק דין לגירושין בהתאם להסכמת הצדדים וקבענו הוראות לענין המשך הדיון בתביעה הרכושית.

בהחלטתנו צעדנו בדרך שנקבעה בהחלטה קודמת בתיק 2984-21-1 פלונית נ' פלוני (פורסם באתרים משפטיים), שניתנה ע"י הרכב שונה של בית הדין, בהשתתפות אב בית הדין של המותב הנוכחי. ההחלטה האמורה אושרה ע"י בית המשפט העליון ב-בג"ץ 5747/03  פלונית נ' בית-הדין הרבני הגדול פ"ד נח(5) 776. ראויים לציון דברי הנשיאה ביניש (שם, 786):

"...מדבריה של המשיבה בפני בית ^-הדין הרבני עולה כי היא לא התנתה את סידור הגט בוויתורים ממוניים שהייתה מעוניינת בהם, אלא רק ביקשה כי מועד סידור הגט יידחה עד להכרעתו של בית ^-הדין במכלול ענייני הרכוש. זאת ועוד, בסיכומיה בכתב בפני בית ^-הדין הרבני ציינה המשיבה כי "מלוא שיקול ^-הדעת לפסיקה בנושא הרכוש נתון בידו [של בית ^-הדין - ד' ב'] ואשר יחליט תקבל האישה בהכנעה..." (נספח ב-1 לתגובה לעתירה, סעיף 69). בנסיבות אלה, ובהתחשב בכך שהמשיבה לא התנתה את הגט בוויתורים כאלה או אחרים מצד העותר, אין לומר כי תביעתה לגירושין אינה כנה (ראו והשוו בג"ץ 8497/00 פייג-פלמן נ' פלמן [1], בעמ' 141, שם התנה הבעל את מתן הגט בעריכת ויתורים שונים מצד האישה, ומטעם זה נפסק כי תביעתו לגירושין אינה כנה).

נוסיף עוד כי בהחלטתו עמד בית ^-הדין הרבני האזורי בהרחבה על הטעמים ההילכתיים והמעשיים התומכים בכך שההכרעה בענייני הרכוש של בני ^-הזוג תיעשה בטרם סידור הגט ביניהם. טעמים אלה פורטו לעיל (פיסקה 2), ואיננו רואים להתערב בהם. נציין רק כי על ^-פי פסיקתו של בית ^-משפט זה מימים ימימה, תנאי להכרעתו של בית ^-הדין הרבני בענייני רכוש הוא פסיקת גירושין (ראו: בג"ץ 23/76 נאווי נ' בית ^-הדין הרבני הגדול לערעורים [2], בעמ' 516). במקרה דנן קבע בית ^-הדין הרבני כי "תביעת האשה לגירושין... מתקבלת: הצדדים יתגרשו כהסכמתם, במועד שייקבע על ^-ידי בית ^-הדין...". קביעה זו היא פסיקת גירושין, ולפיכך אין מניעה כי בית ^-הדין יכריע בענייני הרכוש של הצדדים בטרם סידור הגט ביניהם (ראו בג"ץ 635/82 וינברג נ' בית הדין הרבני האזורי בתל-אביב-יפו [3], בעמ' 258).

מסתבר כי לימים נתגלעה מחלוקת בענין סמכות שדרשה הכרעה, והענין הובא לפתחו של בית המשפט לעניני משפחה (השופטת שפרה גליק), שהחליט בתיק תמ"ש 28231-03-10, ביום י"ד אב תש"ע (25.7.2010) כי הוא מוסמך לדון בתביעת הרכוש שהוגשה שם ע"י הבעל. בית המשפט קבע כי תביעת הגירושין אינה כנה, והתעלם מן העובדה כי תביעת הגירושין התקבלה לגופה וכבר ניתן פסק דין לגירושין.

אנו מסתייגים מן הנימוקים שרשם בית המשפט בהחלטתו, ומקביעתו התמוהה - שנעשתה בניגוד לכללי הכיבוד ההדדי של הערכאות - כי החלטת בית הדין שצויינה לעיל נעשתה כביכול תוך חריגה מכללי הצדק הטבעי.

מכל מקום, אין בדעתנו להיגרר לריב סמכויות. משניתנה החלטה מפורשת של בית המשפט לענין הסמכות, זכאית האשה להשיג על אותה החלטה בדרך הראויה בפני ערכאת הערעור דשם, קרי: בית המשפט המחוזי.

בשלב זה, לא ניתן החלטה לענין סמכות בית הדין בענין הרכוש ולא נדון בתביעה הרכושית לגופה.

הצדדים יגישו הודעות עדכון בתוך 3 חודשים, ולאור האמור בהן יוחלט על דרך המשך הטיפול בתיקים שבפנינו.

                                                                                                                                                                                                                                                                                     ניתן ביום ל' במרחשון התשע"א
(07/11/2010)