אטנר(עציר) נ' מדינת ישראל

החלטה

1.לפניי ערר על החלטת בית משפט השלום ברחובות במ"ת 12160-11-09 מיום 18.11.09 (כב' השופטת ל' צבר), בגדרה הורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים נגדו.

2.כנגד העורר הוגש בבית משפט קמא כתב אישום המייחס לו עבירות של היזק לרכוש בזדון, לפי סעיף 452 לחוק העונשין, התשל"ז – 1977 (להלן: "חוק העונשין"); איומים, לפי סעיף 192 לחוק העונשין והעלבת עובד ציבור, לפי סעיף 288 לחוק העונשין.

3.על פי עובדות כתב האישום בתאריך 9.11.09, בבית אמו, שבר העורר שולחן וטלוויזיה.

במועד הנ"ל נלקח העורר לבדיקה במרכז הרפואי לבריאות הנפש, בלוויית שוטרים, ובאותן נסיבות איים על אחד השוטרים באומרו לו כי ידאג להפעיל את משפחתו העשירה כדי שתממן הוצאות עורך דין, כדי לדאוג שיפטרו אותו מהמשטרה, כפי שעשה בעבר.

בהמשך, שב ואיים על אותו שוטר באומרו לו כי יבדוק באיזה חוף נמצאים הוא אשתו וילדיו, וישלח לשם כלבים, ידאג להגיע אליו, כי יש לו "כלבים" בכל מקום שידאגו להגיע אליו, ולא סתם כלבים, אלא כלבי אמסטף. כן אמר כי מכיר הרבה מבני העדה האתיופית דרכם יוכל להגיע לשוטר, ואף איים על השוטר שלא יתקרב לעיר אשדוד כי יש שם הרבה גרוזינים כמוהו וכלבים, ולכך הוסיף התבטאות גסה כלפי השוטר.

4.בבית משפט קמא לא הייתה מחלוקת בדבר קיומן של ראיות לכאורה, והמחלוקת התמקדה בשאלה האם קיימת עילת מעצר.

בית משפט קמא קבע כי האישום הראשון אינו מקים עילת מעצר, שכן מדובר בעבירת רכוש, והמתלוננת, אמו של העורר, כלל לא ביקשה להגיש תלונה.

שונים הם פני הדברים לעניין האישום השני – עבירות האלימות מקימות עילת מעצר, בשל המסוכנות הנשקפת לכאורה לשוטר מפני העורר, בעיקר לנוכח עברו הפלילי המכביד, לרבות עבירות מאותו סוג, והתנהגותו של העורר בבית המשפט, שם השמיע הערות לגבי השוטר בעת השמעת ההחלטה.

בית משפט קמא דחה את הדיון לבקשת ב"כ העורר לבדיקת חלופת מעצר. ביום 18.11.09 הודיע ב"כ העורר כי לא הצליח לאתר חלופה, ולא היה מנוס מהסכמה למעצר עד תום ההליכים, וכך קבע בית המשפט. בית משפט קמא ציין כי כאשר יהיה בידי העורר להציע חלופת מעצר ראויה, יוכל לעתור בבקשה לעיון חוזר, ללא צורך להצביע על שינוי נסיבות.

5.ב"כ העורר טוען כי טעה בית משפט קמא בכך שקבע כי קיימת עילת מעצר, שכן נוכחות העורר יחד עם השוטרים לא הייתה מתוכננת, ואף תוכנם של הדברים אינו מצביע על מסוכנות.

אף במהלך הדיון שבפניי נעשה ניסיון למצוא חלופת מעצר הולמת, ועל פי הצעת בית המשפט,יצרה באת כוח המשיבה קשר טלפוני עם אמו של המשיב, המאושפזת נכון להיום בבית חולים, ונכון לעת הזו חלופת המעצר אינה רלוונטית (לא ידוע מועד שחרורה של האם מבית חולים, מעבר לקשיים נוספים שמעוררת חלופה זו).

בנסיבות אלה – כך בא כוח העורר – בהעדר עילת מעצר או לחלופין כאשר עילת המעצר היא גבולית, יש מקום לשחרר את העורר בערובה.

6.באת כוח המשיבה עותרת להותיר את החלטת בית משפט קמא בעינה, שהיא מפנה את בית המשפט לעברו הפלילי המכביד של העורר, הכולל עבירות מאותו סוג, לנתוני חוות הדעת הפסיכיאטרית, ממנה עולה כי אמנם העורר נמצא כשיר לעמוד לדין, אך סובל מבעיות מורכבות בתחום בריאות הנפש וכן משתמש בסמים. משכך הדבר, קיימת עילת מעצר, וכל עוד אין חלופה מוצעת הולמת, לא ניתן לשקול באופן מעשי את שחרורו לחלופה.

7.לאחר ששקלתי את כל השיקולים, באתי לכלל מסקנה כי דין הערר להידחות.

סבורני כי בצדק קבע בית משפט קמא כי קיימת עילת מעצר, לנוכח עברו המכביד של העורר, לרבות קיומו של מאסר על תנאי והעובדה ששוחרר ממאסר לפני כארבעה חודשים. זאת ועוד, נתוני חוות הדעת הפסיכיאטרית מצביעים על התנהגות בעייתית של העורר, לרבות דפוס תוקפני וחוסר יכולת הסתגלות לנורמות חברתיות ושימוש בסמים. במהלך הדיון אמר העורר מיוזמתו כי הוא משתמש בסמים, ואינו מתכוון להפסיק את השימוש.

אין להקל ראש בדברי האיומים שהושמעו כלפי השוטרים, ועל אף קביעת בית משפט קמא כי האישום הראשון אינו מקים עילת מעצר, סבורני כי יש בו כדי להשליך על ההתרשמות הכללית מעוצמת מסוכנתו.

8.אשר לאפשרות שחרורו של העורר לחלופת מעצר, הייתי שוקלת לעשות כן, אילו הייתה מצויה חלופת מעצר הולמת, אך לא כך הדבר, על אף ניסיונות שנעשו במהלך הדיון לבדוק זאת.

אשר על כן, אני דוחה את הערר.

יחד עם זאת, מצאתי לנכון להורות על קביעת דיון בבית משפט קמא בעוד כ- 14 ימים, לבחון פעם נוספת את אפשרות שחרורו של העורר לחלופה. למקרה שהאם תשוחרר קודם לכן מבית חולים, מומלץ כי הדיון ייקבע בהקדם האפשרי.