אטיאס נ' מדינת ישראל

פסק דין

כנגד המערער הוגש לבית משפט השלום לתעבורה בבאר- שבע כתב אישום בו יוחסה לו עבירה של נהיגת רכב בעודו שיכור וזאת כתוצאה מסירובו לתת דגימת אויר נשוף לבדיקת אלכוהול.

המערער הורשע, לאחר שמיעת הראיות ונידון (על ידי כבוד השופט א' אופיר), בין היתר, ל- 36 חודשי פסילה בפועל. ערעורו של המערער מופנה הן כנגד הכרעת הדין והן כנגד רכיב הפסילה בפועל שב גזר הדין.

בית משפט קמא נתן אמון בגרסת עדי התביעה ודחה בחוסר אמון את גרסת המערער ועד ההגנה.

כידוע, אין בית משפט לערעורים נוטה להתערב בשאלות של עובדה שנקבעו על ידי הערכאה ששמעה את העדים והתרשמה מהם.

בענייננו, נתמכה גרסת השוטרים, אשר העידו על סירובו של המערער לתת בדיקת אויר נשוף, במסמך ת/5 עליו חתום המערער.

במסמך זה, שכותרתו "דף הסבר" ואשר נערך לפי סעיף 64ב (ב2) לפקודת התעבורה [נוסח חדש] (להלן: "הפקודה"), מאשר המערער, כי נדרש על ידי שוטר למסור דגימת נשיפה, כי הוסברה לו מטרת נטילת דגימת הנשיפה, שהינה לשם בדיקת איתור אלכוהול בגופו וכי הוסבר לו, כי נהג המסרב לתת דגימת נשיפה לבדיקה, יראו אותו כמי שעבר עבירה של נהיגה בשכרות (כאמור בסעיף 64 ד לפקודה), וכי גם לאחר שהוסברו לו הדברים הנ"ל, המערער סרב למסור את הדגימה הנ"ל.

כאמור, דחה בית משפט קמא בחוסר אמון את גרסת המערער בעדותו, לפיה קיבל הסבר חלקי בלבד באשר למשמעות הבדיקה או הסירוב ואת גרסתו כי לא סרב להיבדק אלא רצה לקבל הסבר מלא מהשוטר שעצרו.

עיינתי בכל החומר שהיה מונח בפני בית משפט קמא ושוכנעתי כי אין מקום להתערב בהכרעת הדין המנומקת היטב ועל כן אני דוחה את הערעור על הכרעת הדין.

אציין, כי בכתב האישום המודפס שהוגש לבית משפט קמא, תוקנה טעות הסופר שנפלה בכתב האישום שהיווה הזמנה לדין ואשר נערך בכתב יד, באופן שנכתבה בכתב האישום המודפס התקנה הנכונה - תקנה 26(2) לתקנות התעבורה, במקום תקנה 26(6) שנכתבה בטעות בכתב יד. יחד עם זאת, נותרה טעות סופר גם בכתב האישום המודפס בכך, שנרשמה בו תקנה 64ב(ב), בעוד שהיה צריך להיות רשום תקנה 64ב(א1) לפקודה. ואולם, מאחר והעובדות הנטענות בכתב האישום, היינו שהמערער נהג ברכב בהיותו שיכור, בכך שהיה נתון תחת השפעת משקאות משכרים וסירב להיבדק על פי דרישת שוטר, בדיקת נשיפה, הוכחו כדבעי בבית משפט קמא, ועל כן אין לייחס לטעות הסופר הנ"ל כל משקל.

אשר לערעור על העונש - אכן העונש של 36 חודשי פסילה בפועל אינו עונש קל אך יש לזכור, כי לצד העבירה של נהיגה בשכרות הקבועה בסעיף 62(3) לפקודה, בה הורשע המערער, קיימת חובה של פסילת מינימום של שנתיים, שנקבעה בסעיף 39א, לפקודה.

בית משפט קמא ציין בגזר דינו, כי המערער לא קיבל אחריות על מעשיו (עד לשלב הטיעונים לעונש), וכי עברו התעברותי של המערער אינו נקי על רקע ותק נהיגה קצר ועל רקע העובדה כי שתי עבירות בוצעו לאחר תחילת ההליכים בתיק זה.

בנסיבות אלה, אין עונש הפסילה בפועל שהוטל על המערער חורג לחומרה במידה המצדיקה התערבות של ערכאת הערעור ועל כן אני דוחה את הערעור על שני חלקיו.

המזכירות תודיע תוכן פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, א' שבט תשע"א, 06 ינואר 2011, בהעדר הצדדים.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: