אחמד מוסטפא דיב נ' עיריית אלשאג'ור

פסק דין

1.התובע הגיש תביעה כספית בה עתר להשבת כספים אשר שילם לרשות המקומית הנתבעת. לאחר שהצדדים החליפו ביניהם מסמכי הנתבעת לתובע, הודיעו הצדדים על הסכמה דיונית על פיה יוגשו סיכומי טענות הצדדים בכתב על סמך החומר הקיים בתיק בית המשפט.

2.מסיכומי טענות התובע מתברר כי התובע צמצם תביעתו להשבת סך של 14,292 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית על פי חוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה), התש"ם- 1980.

על פי טענת התובע שולם על ידו באמצעות בנו מר יאסר דיב סך של 15,860 ₪ במזומן ביום 16.11.97. הפקיד אשר קיבל את התשלום, ציין ברישומי הנתבעת כי התקבל תשלום של 1,568 ₪ בלבד ואת היתרה בסך של 14,292 ₪ שלשל לכיסו הפרטי. עוד מציין התובע כי הפקיד אשר את שמו הוא מציין, פוטר מן הרשות המקומית מפאת גניבה ומעילה באמון, שכן שלח ידו בכספי תושבים נוספים.

3.הנתבעת חולקת על כל הנטען. לשיטתה כלל לא בוצע תשלום במזומן של 1,568 ₪ וודאי לא של 15,860 ₪. הרישום בדבר תקבול של 1,568 ₪ מקורו בקיזוז ולא בתשלום במזומן. עוד טוענת היא להתיישנות התביעה.

4.ברקע הליכים אלו, מצוי חיוב בגין השתתפות הרשת הביוב. לטענת התובע התשלום נעשה על מנת לשלם יתרת חוב בגין חיוב זה. הנתבעת הציגה בבית המשפט את כרטסת התובע על פיה לא הייתה כלל יתרת חוב לתשלום במזומן שכן לשיטתה כלל החיוב שולם באמצעות קיזוז מול תשלומים שחבה הנתבעת לאבי התובע עבור הפקעת מקרקעין. כך שבעת ביצעוה תשלום הנטען על ידי התובע כלל לא הייתה יתרת חוב כנטען אלא יתרה קטנה בסך של 513 ₪ בלבד, אשר וודאי לא הצדיקה תשלום שכזה.

5.למעשה השאלה המונחת לפני להכרעה הינה האם שילם התובע באמצעות בנו סך של 15,860 ₪ במזומן, כאשר סך של 14,292 ₪ מתוכם נלקחו על ידי עובד הנתבעת ועל כן חובה של הנתבעת להשיבם.

6.לצורך הדיון אניח מספר הנחות לטובתו של התובע. ראשית, כי קיימים היו חשדות כנגד אותו פקיד של הנתבעת. שנית, כי לא הוכח לפני כי זיכוי החשבון בסך של 1,568 ₪ נעשה אכן בדרך של קיזוז ולא בדרך של תשלום. הדבר אינו מופיע במסמכי הנתבעת אלא רק ברישום בכתב יד שאין תיעוד על ידי מי ומתי נערך.

7.נמצא לכאורה כי התשתית העובדתית להכרעה תהא כי התובע שילם באמצעות בנו סך של 1,568 ₪ לנתבעת באמצעות פקיד אשר נחדש לאחר מכן במעילה באמון. התובע טוען כי הסכום האמיתי היה של 15,860 ₪ ולא כפי שנרשם בפועל.

8.על מנת להוכיח את הסכום אותו טוען התובע כי שילם הוא מציג את תצהירו של בנו. כל שיש לעניין זה הינו סעיף 8 לתצהירו של הבן יאסר דיב-

"כעת ולאחר שהנתבעת גילתה מצב החשבון הנוגע לאבי הנני מצהיר כי אני שילמתי ביום 16.11.97 במחלקת הגביה, לידיו של פקיד הנתבעת מר... סך של 15,860 ₪, שהינו סכום המתקרב לסכום שצויין בקבלת התשלום מטעם הנתבעת 15,725.72 ₪."

אין בתצהיר כל פרוט מדוע מדובר בסכום של 15,860 ₪ ולא בסכום המצוין בקבלה. עדו לא הובהר מהיכן הכסף המזומן, לא הוצג המקור, כך שיכול לתמוך בגרסת ביצוע התשלום.

הקבלה על התשלום אליה מפנה התובע ובנו בתצהירו הינה מיום 7.9.97 לא ברור אם כן מדוע אין התאמה בסכומים .

9.התובע טוען כי העדר רישומים והעדר יכולת של הנתבעת לספק רישומים בדבר ביצעו התשלומים מחזקת את טענתו. איני מואצת כי כך הוא במקרה אשר לפני. הנתבעת הציגה את הכרטסת. התובע טעון כי שולמו תשלומים מעבר לכרטסת, תשלומים המוכחשים על ידי הנתבעת. למעשה מבקש התובע ללמוד אודות קיומו של תשלום מן העובדה כי נעדר כל רישום בדבר ביצעו אותו תשלום מוכחש. לא ניתן לספק רישום בדבר תשלום אשר לשיטתה של הנתבעת כלל לא קיים. לפיכך לא ניתן להסיק דבר מהעדרו של אותו רישום.

10.מסכימה אני עם התובע כי חסר תיעוד בדבר הקיזוז הנטען שביצעה הנתבעת בסך של 1,568 ₪. אכן רשום בכרטסת תשלום על חשבון והנתבעת טוענת כי מדובר בקיזוז. לא הוצג כל מסך התומך בכך, בגין מה בוצע הקיזוז. אולם, לעניין זה יש לזכור כי מדובר בתשלום ובקיזוז נטען אשר התרחשו לכאורה ביום 16.11.97, קרי כעשר שנים לפני הגשת התביעה. גם אם תתקבל טענת התובע כי אין התיישנות, אזי ברי הוא כי פרק הזמן אשר חלף מונע החלת חזקות בדבר מסקנות אותן ניתן לכאורה להסיק כתוצאה מאי המצאת מסמכים.

11.עוד הנני מוצאת לנכון לציין, כי גם אם יוכח כי אכן היה תשלום במזומן של 1,568 ₪, עדין על התובעת הנטל להוכיח כי תשלום זה לא מהווה את מלוא התשלום אשר אכן שולם. עדותו של בנו של התובע אינה מספקת, שכן אינה נתמכת בכל חיזוק נוסף והינה בבחינת עדות יחידה של בעל דין.

12.לא הוכח לי כי בעת ביצעו התשלום הנטען אכן יתרת החוב של התובע אצל הנתבעת עמדה על סכום דומה או זהה לסכום התשלום הנטען. ההפך הוא הנכון, על פי הכרטסת יתרת החוב באותה העת הייתה לכל היותר של 6,767 ₪, ראה נספח א לתצהיר בנו של התובע. גם אם בוצעו לאחר מכן חיובים נוספים של התובע, אשר גם הם נפרעו או בוטלו, איני מואצת כי יש להם משקל, שכן כדי לראות את סבירות התשלום במועד ביצעו, יש לבחון את יתרת החוב הנטענת באותה העת, ולא כשנתיים לאחר מכן. (ראה סיכומי התובע סעיף 8)

13.לאור האמור לעיל, הנני דוחה את התביעה, לאל צורך בדיון בשאלת ההתיישנות.

נוכח טענות התובע, והעובדה שלא נשמעו ראיות, איני מואצת לנכון לפסוק הוצאות.

ניתן היום, כ"ג תמוז תש"ע, 05 יולי 2010, בהעדר הצדדים.