אחיקר ואח ' נ' הועדה המחוזית ואח'

החלטה

ביום 25/8/2010 ניתנה על ידי החלטה בבקשה לביטול צו ביניים.

כדי לדון בבקשה, בחנתי את ארבעת הנושאים לגביהם חייב בית משפט, בבואו לדון בבקשה לסעד ביניים, ליתן את הדין, כאשר הראשון בהם הוא עילת תביעה וראיות לכאורה.

לאחר שבדקתי, לפי מיטב הבנתי וידיעתי השיפוטית, את כתבי הטענות שבאו בפני, הגעתי למסקנה נכונה, או בלתי נכונה, אך זוהי לפי מיטב ידיעתי השיפוטית, כי סיכויי העתירה לכאורה אינם גבוהים. בדרכי, אין אני נוהגת לכתוב באופן סתמי כי סיכויי העתירה אינם גבוהים לכאורה, אלא אני מנמקת מדוע הגעתי למסקנה זו. דומה שמיותר להזכיר את ההלכה כי על בית משפט לפרט ולנמק את החלטותיו, הן כדי שבעלי הדין ידעו מדוע וכיצד התקבלה המסקנה אליה הגיע ביהמ"ש, והן כדי שבית משפט שלערעור יוכל להעמיד תחת שבט ביקורתו את החלטתי.

כפי שניתן לראות מעיון בהחלטה, ציינתי וחזרתי וציינתי ליד כל קביעה, בין אם היא עובדתית או משפטית, כי הדברים הינם לכאורה בלבד, וזאת על יסוד החומר שבא בפני.

בהחלטה זו התייחסתי גם לבדיקת תום הלב של העותרים, כפי שיש לעשות בסוג כזה של בקשה. אין ולא יכולה להיות מחלוקת, כי בפרוטוקול בית המשפט מיום 16/2/2010, נמחקה הבקשה למתן סעד ביניים. לעניין זה התייחסה ב"כ העותרים בטיעוניה בבקשה לסעד ביניים וטענה, כפי שטענה גם בפני עתה, כי אינה יודעת כיצד הדבר נרשם בפרוטוקול בית המשפט. טענה זו מוטב היתה שלא תיטען. בפרוטוקול ביהמ"ש המתנהל בפני מאז ועד היום, נרשם על ידי הקלדנית על פי הדברים המושמעים באולם ביהמ"ש ובאופן כללי, אם לא תמיד, משקפים את הנאמר בו. אם נפלה שגגה, ורק על מנת לא לפגוע בב"כ העותרים אני שבה ואומרת זאת, מוטב היה להפנות את תשומת לב ביהמ"ש על דרך של בקשה לתיקון טעות סופר בפרוטוקול. דבר זה לא נעשה ובשל כך ראיתי לקבוע את אשר אמרתי בהחלטתי בסעיף 19.

בפתח ישיבת היום, שנועדה לסיום הדיון המקדמי, העלתה ב"כ העותרים טענה לפסילתי, בעיקר משני טעמים אלה: ביהמ"ש הביע את דעתו באשר לסיכויי העתירה ופגיעה במי מן הצדדים בכך שקבע שהם נהגו בחוסר תום לב.

איני מוצאת להיעתר לבקשה.

כבר הסברתי לעיל מדוע וכיצד נכתבו הדברים הן באשר לסיכויי העתירה והן באשר לחוסר תום הלב בהחלטתי. כל שנאמר, אין בו כדי לקבוע מסמרות וקביעות לגבי העתירה, אלא נאמר כקביעות לכאורה לצורך הסעד הזמני, כפי שלפי מיטב ידיעתי השיפוטית יש צורך לעשות.

הלכה היא, כי בעצם העובדה שעל ביהמ"ש מוטל להכריע בעניין שהיתה בו הכרעה מוקדמת, אין בו כדי לגרום מיניה וביה לפסילתו של ביהמ"ש. כך הוא גם כאשר נדרש ביהמ"ש להכריע בהליך עיקרי לאחר שדן בהחלטת ביניים. יש להוסיף ולהראות, כי מאותה החלטה מוקדמת או מנסיבות אחרות, עולה גם חשש ממשי למשוא פנים במובן זה שדעתו של היושב בדין ננעלה, כך שניתן לראות בהליך כולו משחק מכור (ע"א 7349/06 בן שטרית נ' פריאל).

הסברתי כבר והבהרתי כבר את מהות קביעותיי, קרי לצורך סעד הביניים בלבד, ובלב שלם ונפש חפצה אשמע את טיעוני הצדדים לגוף העתירה תוך שיוכלו לשכנעני כל אחד בצדקת טענותיו.

לא מצאתי גם כל נימוק נוסף המצדיק פסילתי.

אשר על כן, אני דוחה את בקשת הפסלות.

ניתנה והודעה היום ה' חשון תשע"א, 13/10/2010 במעמד הנוכחים.

שרה ברוש, שופטת

החלטה

הצדדים יגישו סיכומיהם בכתב, כתוספת וכהשלמה לאמור בכתבי טענותיהם.

ב"כ העותרים תסכם עד יום 15/12/10, עם העתק לב"כ המשיבות, אשר יסכמו עד יום 1/2/11, עם העתק לב"כ העותרים. זכות תגובה לב"כ העותרים עד יום 16/2/11.

המזכירות תעלה אלי התיק ביום 17/2/11.

הצדדים ימציאו ללשכתי את סיכומיהם ביום 20/2/11.

ניתנה והודעה היום ה' חשון תשע"א, 13/10/2010 במעמד הנוכחים.