אחיעז נ' רוזמן ואח'

החלטה

בקשה לעיכוב הליכים מכוח ס' 5(א) לחוק הבוררות התשכ"ח - 1968, ובקשה למחיקה על הסף של התביעה נגד המבקשים 1-2.

המבקשים הם נתבעים 1-2 ו-6 בתביעה שהוגשה נגדם על ידי המשיבה (להלן: "התובעת"). הם טענו כי יש לעכב את ההליכים בתביעה, לאור תניית הבוררות הקיימת בהסכמים המתייחסים לשני המיזמים שנזכרו בכתב התביעה.

התובעת השיבה לבקשה. היא לא כפרה בקיומה של תניית בוררות החלה על הסכסוך. אולם, לטענתה, המבקשת 3 (היא הנתבעת 6 בתביעה), לא הצהירה כי היא עשתה את כל הדרוש לקיום הבוררות או להמשכה. בנוסף נטען כי במקרה דנן אין מקום לעכב את ההליכים כדי למנוע את פיצול הדיון בין התביעה נגד המבקשים, לבין התביעה נגד יתר הנתבעים. על פי הטענה, בית המשפט נמנע במקרים רבים לעכב הליכים בשל תניית בוררות הקיימת רק עם חלק מהמתדיינים, כדי למנוע פיצול שיכול להוביל לכפילות בדיון ולסרבולו, ואף לתוצאות הפוכות. התובעת טענה כי כל הנתבעים במקרה דנן מיוצגים על ידי אותו בא כוח, והם טוענים אותן טענות במישור העובדתי והנורמטיבי. לכן אין גם כל יתרון מבחינת מי מהצדדים לנהל את ההליך בבוררות רק עם חלק מהנתבעים ולקיימו בבית המשפט עם האחרים.

בתשובתם טנו המבקשים כי הם מוכנים לעשות הכול לקיום הבוררות, וכי מסקנה זו עולה גם מהבקשה בה הבהיר המבקש 2 כי על התובעת לפעול כאמור בהסכם, ולהעביר את המחלוקות לבוררות. עוד נטען כי הכלל הוא שכאשר קיימת תניית בוררות, יש לאכפה. החריג הנטען על ידי התובעת לא חל במקרה דנן, משום שאין מדובר במסכת אירועים אחת הנוגעת לכלל הנתבעים, כי אם בפרק זמן קצר ומוגדר, בו התקיימה המעורבות של המבקשים דנן.

עוד נטען כי אין סכנה לקיומן של קביעות סותרות, כי האירועים הנוגעים לפעולת המבקשים מיוחסים לתקופת זמן מוקדמת לזו המיוחסת ליתר הנתבעים. כן צוין כי הדיון בבוררות על פי הסכמי השותפות, עניינו מערכת היחסים בין התובעת לבין השותפות או השותף הכללי, בעוד התביעה נגד הנתבעים האחרים עוסקת במערכת היחסים בין השותפות לבין אותם נתבעים, ולא בעניינה הפרטי של התובעת בלבד.

המבקשים טענו עוד, כי קיימת תניית בוררות גם בהסכם עם הנתבעת 7, שגם ביחס אליה הוגשה בקשה נפרדת לעיכוב הליכים.

דיון

אני סבורה כי יש מקום לעכב את ההליכים.

המבקשים הפנו את בית המשפט לתניית בוררות בהסכמים, בה נקבע כי:

"חילוקי דעות בין הצדדים יידונו בבוררות בפני דן יחיד, אשר ימונה בהסכמת הצדדים. בהעדר הסכמה ימונה על ידי ראש לשכת עורכי הדין. מינוי הבורר ייעשה לא יאוחר מ-60 יום ממועד הדרישה לראשונה בכתב על יד אחד הצדדים. הבורר שימונה יהיה כפוף לדין הישראלי המהותי, אך לא יהיה כפוף לסדרי הדין ודיני הראיות, ולא יהא עליו לנמק את פסק דינו".

כפי שצוין לעיל, התובעת לא כפרה בקיומה של תניית הבוררות, ואף לא בכך כי תנייה זו חלה על הסכסוך בין התובעת לבין המבקשים נושא התביעה. בנוסף, אני סבורה כי מהבקשה והתגובה ניתן להסיק כי המבקשים מוכנים לעשות את כל הנדרש לקיום הבוררות – כאשר אין חולק כי התובעת לא פנתה אליהם מעולם והציעה להם לקיים הליך כזה.

כאמור, התובעת טענה עוד, כי אין מקום לאכוף את תניית הבוררות, כדי שלא לגרום לפיצול הדיון בין הנתבעים השונים, דבר שעלול להביא לסרבול, חוסר יעילות והכרעות משפטיות סותרות.

ככלל, כאשר קיימת תניית בוררות, יש לאכוף אותה, כדי לממש את כוונתם של הצדדים, ואת רצונם בקיום הליך בפני בורר ולא בפני בית המשפט, על כל הכרוך בכך.

בהקשר זה קבע בית המשפט העליון ברע"א 3873/09 בכר נ. מושב מצליח (מיום 9.7.09):

"כאשר מערכת היחסים בין הצדדים לבוררות עומדת לעצמה, ואינה מושפעת בהכרח מהליכים נוספים בין צדדים נוספים, לא קמה עילה לסכל את הליך הבוררות ואין הצדקה להוליך את הצדדים להסכם להליך שיפוטי ארוך ומסורבל, תוך סיכול כוונתם המקורית לפנות להליך של בוררות".

במקרה דנן, הבורר שיתמנה כפוף אמנם לדין המהותי, אולם לא לסדרי הדין ולדיני הראיות. הוא גם אינו מחויב לנמק את פסק דינו. לכן, ההליך בפני הבוררות עשוי להיות קצר יותר מהליך אפשרי בפני בית המשפט. זהו ההליך שהצדדים בחרו בו, ובהעדר טעמים חריגים, יש לאכוף עליהם את הסכמתם בהקשר זה.

כאמור, התובעת סמכה את טענותיה על הרצון להימנע מפיצול הדיון. ככלל, הצורך בפיצול הדיון איננו מצדיק את הפקעת הסכם הבוררות והוא אינו בגדר "טעם מיוחד" לפי ס' 5ג' לחוק הבוררות (ר' ע"א 307/71 אוניקו רויטמן חברה לעבודות ציבוריות בע"מ נ. שמשון חברה לביטוח בע"מ, פ"ד כו(1) 368, 373). בהקשר זה קבעה ההלכה הפסוקה כי :

"השאיפה לריכוז התביעות בהליך אחד אינה בנסיבות דנא חזות הכול, ואין בה כדי לשמש 'טעם מיוחד' שלא לעכב את ההליכים. סבורני כי עד שאנו באים ליישם שאיפה זו, עלינו לקיים מבחן דו שלבי: ראשית, לבחון את 'הנחיצות הדיונית' דהיינו אם צורך לתובענה מי שאינו צד להסכם הבוררות צירוף של אמת, או רק כדי שתהא בידי התובע עילה להתחמק מהתחייבותו ליישב את הסכסוך בבוררות.... בשלב השני, תיבחן 'הנחיצות המהותית' שבקיום הליך אחד בבית המשפט כנגד הנתבעים כולם". (ר' רע"א 985/93 אלרינה נ. ברקי פטה פ"ד מח(1) 297, בעמ' 401, להלן: "פס"ד אלרינה").

באשר לשאלת הנחיצות הדיונית, אני סבורה כי הצירוף של הנתבעת 7 עומד במבחן הנחיצות הדיונית, ולא ניתן לקבוע כי צירופה של נתבעת 7 לא היה בתום לב.